אני מגיעה למפגשים עם אסירים במסגרת "אסירי תודה", מיזם התנדבותי של אנשי מקצוע שהקימה מירה בורנשטיין - שאביה, רב־פקד משה סלומיאנסקי ז"ל, היה המפקד הראשון של בית המעצר אבו כביר שהוקם ב־1963. כתזונאית אני מקיימת מפגשים פתוחים וחווייתיים עם אסירות ואסירים, מתוך כוונה לנפץ מיתוסים בתזונה ולהציע כלים פשוטים ליישום. המפגשים עצמם היו מפתיעים.
בחירות הקשורות באוכל מושפעות משילוב של גורמים: סביבה, נורמות חברתיות, יחסים קרובים והרגלים יומיומיים. מתברר כי ידע תזונתי מסביר רק חלק מההתנהלות עם אוכל. אלה היו הממצאים של סקירה שפורסמה ב־2024 בכתב העת המדעי "Heliyon" על ידי שלושת החוקרים פרדריק פרנקוויסט, שרה ספנדרופ וריכרד טלסטרם מהאוניברסיטה השוודית למדעי החקלאות (SLU). במילים אחרות, אנחנו לא אוכלים רק לפי מה שאנחנו יודעים, אלא גם לפי מה שזמין לנו, מקובל בסביבתנו ומתאים לשגרה ולמצב הרגשי.
ההשלכות ניכרות היטב בחיי היומיום. אדם יכול לדעת מה נכון עבורו לאכול, אך לאחר יום עמוס הוא יבחר אחרת, לא מתוך חוסר ידע אלא מתוך עייפות, הרגל או נסיבות. בסביבה שבה סוגי מזון מסוימים זמינים יותר, או שבה נהוג לאכול בצורה מסוימת יחד עם אחרים, הבחירות נוטות להתיישר עם מה שמקיף אותנו, לפעמים כמעט באופן אוטומטי.
כאשר מקשיבים להתעניינות שעולה במפגשים בבית הסוהר, מתברר שמאחורי הרצון לדעת מה לאכול מסתתר ניסיון להבין איך מתנהלים בתוך מציאות החיים בבית הסוהר, שבה האפשרויות מוגבלות והבחירה האישית מצומצמת.
כשמדובר באוכל - בהרגלים, בשגרה, בעייפות, בצורך בנחמה - התמונה דומה להפליא בסביבות חיים שונות. שינוי מתרחש כאשר הוא משתלב בחיים עצמם, בשגרה, בקשרים ובמשמעות שאדם נותן לאוכל. לכן לפני שמנסים לשנות תפריט, כדאי לשאול שאלות בסיסיות יותר: מתי אוכלים, באילו נסיבות, ומה קורה סביב האכילה.
נקודת המוצא הייתה ניסיון להבין מדוע כמויות גדולות של מזון בבתי הסוהר מושלכות לפח ולמה שביעות הרצון ממנו נמוכה. אך ככל שהעמיקו, התברר שמדובר ביותר מסוגיה תזונתית. האוכל הופך כאן לאמצעי להבנת דברים רחבים יותר: געגוע לבית, קשר למשפחה, ניסיון לשמור על זהות תרבותית, וגם צורך בתחושת שייכות בתוך מציאות מגבילה.
הספר מציג פער בין האוכל הממסדי והקבוע לבין האוכל שאסירים מנסים לייצר בעצמם באמצעים מוגבלים. בתוך הפער הזה נוצר מרחב של יצירתיות והסתגלות: שחזור טעמים מוכרים, התאמת מנות וחוויה שהיא יותר מהזנה. לצד הטקסטים בספר משולבים מתכונים של אסירים וצילומי מנות שממחישים זאת. השף איל לביא התאים את המתכונים של האסירים למטבח הביתי, וכך נוצר גשר בין העולם שמאחורי הסורגים למטבח שמחוץ לו. גם העיצוב הצבעוני והאסתטי של הספר מדגיש את הקשר הזה, ומעניק לאוכל נראות כמעט חגיגית.
אחרי היציאה מהמפגשים בבתי הסוהר, וגם אחרי קריאה בספר של אדוט ודוידוביץ', קשה להחזיק בהבחנה המוכרת בין "אוכל של בית סוהר" לבין "אוכל בחוץ". כמעט כל התלבטות על אוכל היא בעצם התלבטות על החיים שמסביב: מה טעים, מי ליד השולחן, כמה זמן יש, מה זמין, מה מרגיע. זו גם הסיבה ששינוי תזונתי מחזיק מעמד רק כשהוא מתחבר למציאות של החיים, ולא כשהוא כתוב על הנייר.
האסיר ששאל על דיאטה קטוגנית והמנכ"לית בת"א ששאלה את אותו הדבר, לא חיפשו רק מידע - הם חיפשו פתרון שיתאים לחיים שלהם ושאפשר להתמיד בו.
התרעות פיקוד העורף