אצל נערים בני 15 או 17, המערכת הלימבית, שהיא מרכז הרגשות והיצריות, כבר פועלת במלוא העוצמה, אבל מערכת הבלימה הממוקמת בקליפה הקדם מצחית עדיין לא מפותחת מספיק. הפער הזה יוצר מצב שבו רגשות עזים כמו כעס או עלבון מתורגמים לפעולה פיזית אלימה תוך שברירי שנייה, מבלי שהנער מסוגל לעצור ולחשוב על חומרת המעשה. כשמוסיפים למשוואה הזו את רמות הטסטוסטרון הגבוהות המאפיינות את גיל ההתבגרות, מתקבל דחף תוקפני שקשה מאוד לרסן ללא כלים פסיכולוגיים מתאימים.
הספרות הרפואית מצביעה גם על מרכיבים גנטיים וביולוגיים שיכולים להגביר את הנטייה לאלימות קיצונית. ישנם מחקרים המראים שרמות נמוכות של סרוטונין, מוליך עצבי האחראי על ויסות מצב הרוח, קשורות להתנהגות אימפולסיבית ותוקפנית. בתוך כך, נמצא ששינויים בקולטנים של דופמין עלולים לגרום לנערים לחפש ריגושים קיצוניים מבלי לחוש פחד מהשלכות המעשה.
למרות שגנטיקה אינה גזירת גורל, היא מהווה תשתית ביולוגית שעלולה להתפרץ בתנאים סביבתיים מסוימים. כשנער גדל בסביבה שבה אלימות היא כלי לפתרון בעיות, או כשהוא נחשף לדימויים אלימים קשים ברשתות החברתיות, המוח שלו לומד לאמץ את הדפוסים הללו כנורמה. בישראל, שנים של חיים בצל מלחמה ומתח ביטחוני תורמות גם הן לשחיקת האמפתיה ולקידוש הכוח הפיזי כערך עליון.
הדינמיקה הקבוצתית ברצח ימנו זלקה היא גורם מפתח להבנת האכזריות יוצאת הדופן. בפסיכולוגיה חברתית מוכר המונח דה אינדיבידואציה, שמתאר מצב שבו אדם בתוך קבוצה מאבד את תחושת האחריות האישית שלו. כשנערים נמצאים בחבורה גדולה, הם חשים מוגנים ונוטים להיגרר אחרי המנהיג הכריזמטי או האלים ביותר. במצב כזה, העכבות המוסריות שהיו פועלות אצל כל אחד מהם בנפרד פשוט נעלמות. כל נער בקבוצה של ה-15 מרגיש שהאחריות מתחלקת בין כולם, ולכן הוא מרשה לעצמו להכות, לבעוט או להטיח את הקורבן בזכוכית כפי שנראה בתיעוד. הצורך הנואש של מתבגרים להשתייך לקבוצה ולהוכיח גבריות או כוח גורם להם לבצע מעשים שהם עצמם יתקשו להסביר לאחר מכן בחדר החקירות.
שאלת החינוך מהבית עולה תמיד במקרים כאלה, והספרות הרפואית מאשרת שיש לכך משקל מכריע. ילדים שגדלים בבתים שבהם יש הזנחה רגשית, אלימות פיזית או היעדר מוחלט של גבולות, מפתחים מנגנוני הגנה אלימים. אבל חשוב להבין שגם נערים מבתים נורמטיביים לכאורה עלולים להיגרר לאלימות אם הם סובלים מהפרעות התנהגות שלא אובחנו, כמו הפרעת התנהגות מרדנית או לקויות למידה שיוצרות תסכול מצטבר.
כשנער לא מצליח לבטא את עצמו במילים, הוא משתמש בידיים. התפתחות בחקירת הרצח בפתח תקווה מראה שהנערים המשיכו לתקוף את זלקה גם כשניסה להימלט, מה שמעיד על אובדן שליטה טוטאלי ועל היעדר מוחלט של חמלה. המוח במצב כזה נמצא במעין עיוורון רגשי שבו הקורבן כבר לא נתפס כבן אדם, אלא כאובייקט שיש להשמיד.
האלימות הקשה נובעת לא רק ממניעים פסיכולוגיים וסביבתיים, אלא עלולה להיגרם גם מהפרעות נפשיות קשות ביותר המתבטאות באלימות ללא הבעת חרטה. בבסיס הפירמידה הקלינית נמצאת הפרעת התנגדות מתמרדת המופיעה לרוב כבר בשלבי הילדות המוקדמים ומתאפיינת בדפוס קבוע של מצב רוח כועס, עקשנות ומרדנות בולטת מול דמויות סמכות כמו הורים ומורים. למרות ששלב זה אינו כולל בהכרח פגיעה פיזית, הוא מהווה סמן ראשוני לקושי בוויסות רגשי ובקבלת גבולות חברתיים.
כאשר התנהגות זו אינה מטופלת, היא עלולה להתפתח לעליית מדרגה מסוכנת המאובחנת כהפרעת התנהגות מסוג קונדאקט. במצב זה, הנער כבר אינו מסתפק רק במרדנות אלא עובר להפרה שיטתית ובוטה של זכויות הזולת, הכוללת תוקפנות פיזית קשה כלפי בני אדם ובעלי חיים, השחתת רכוש ונטייה מובהקת לעבריינות. הספרות הרפואית מצביעה על כך שאצל נערים אלו קיימת תת-פעילות באזורי המוח האחראים על עיבוד פחד ומצוקה, מה שגורם להם להיות חסינים יותר להרתעה ולעונשים.
נדבך קליני מצמרר במיוחד בתוך הפרעת ההתנהגות הוא תת-האיפיון המוגדר כמאפיינים רגשיים מוגבלים, הידוע בספרות המקצועית כ-CU. נערים אלו מייצגים את הקבוצה האלימה והאכזרית ביותר, שכן הם סובלים מחוסר מוחלט באמפתיה ובחרטה. עבורם, הכאב והסבל של הקורבן אינם מעוררים כל תגובה רגשית פנימית, מה שמאפשר להם להמשיך במעשי אלימות סדיסטיים ומתמשכים ללא כל מעצור מוסרי. הם מתאפיינים בקרירות רגשית וביכולת לבצע מניפולציות מבלי לחוש אשמה, מה שהופך אותם למסוכנים במיוחד בסיטואציות קבוצתיות שבהן הם נוטים להוביל את רמת האכזריות.
בטווח הארוך, כאשר דפוסי התנהגות אלו מתקבעים וממשיכים אל מעבר לגיל 18, הם מתגבשים לכדי הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. הפרעה זו משקפת דפוס קבוע ומתמשך של זלזול בחוק, חוסר אחריות משווע וחוסר יכולת להתאים את ההתנהגות לנורמות חברתיות בסיסיות. אנשים הלוקים בהפרעה זו חסרים את המצפן המוסרי שמנחה את האדם הנורמטיבי ורואים בזולת כלי להשגת צרכיהם בלבד. אצל נערים המעורבים במעשי רצח קבוצתיים, ניתן לראות לעיתים קרובות את הניצנים הברורים של הפרעה זו כבר בגיל הנעורים, כאשר השילוב בין המבנה האישיותי האלים לבין היעדר המעצורים הרגשיים יוצר דפוס פעולה שבו חיי אדם הופכים לחסרי ערך לחלוטין.
מעבר להפרעות האישיות, אי אפשר להתעלם מההקשר הישראלי הייחודי. בני הנוער המעורבים ברצח בפתח תקווה הם תוצר של רצף אירועים טראומטיים חסרי תקדים. הכל התחיל בסגרים של מגיפת הקורונה, שקטעו את הרצף החברתי והחינוכי הקריטי של דור שלם. הנערים נשארו בבתים, חשופים למסכים ולתכנים אלימים ללא תיווך, תוך שהם מאבדים את הכישורים הבסיסיים של פתרון קונפליקטים ללא כוח. מיד לאחר מכן הגיעה מלחמת "חרבות ברזל" הארוכה והמתישות, ואחריה מלחמות איראן. דור שלם גדל לתוך מציאות שבה המוות נוכח בכל מהדורת חדשות, והכוח הצבאי והפיזי נתפס כפתרון היחיד לכל איום. החשיפה הממושכת למראות קשים והחיים תחת איום טילים יצרו שחיקה עמוקה של האמפתיה וקהות חושים רגשית.
כאשר מוסיפים למשוואה הזו את חוסר המעש של תקופת פוסט-קורונה ופוסט-מלחמה, מקבלים קרקע פורייה לפשיעה. בני נוער ללא מסגרות תומכות, ללא חוגים או תעסוקה משמעותית, מוצאים את עצמם משוטטים ברחובות בחיפוש אחר ריגושים. עבור חלקם, האדרנלין שמספק מעשה אלימות הופך לתחליף מסוכן לתחושת המשמעות שחסרה להם. הדינמיקה הקבוצתית מחמירה את המצב: בתוך קבוצה של כ-15 נערים, מתרחש תהליך של דה-אינדיבידואציה. האחריות המוסרית מתחלקת בין כולם, ואף אחד לא מרגיש שהוא האשם היחיד. כל נער מנסה להוכיח לחבריו שהוא חזק יותר, נועז יותר ואכזרי יותר, מה שמוביל להסלמה מהירה שהסתיימה במקרה זה בטרגדיה נוראית.
גם לתא המשפחתי יש תפקיד מכריע, אך לא תמיד מדובר ב"חינוך לאלימות" במובן הפשוט של המילה. לעיתים קרובות, האלימות נובעת דווקא מהיעדר גבולות ומחוסר סמכות הורית. נערים שגדלו בבתים שבהם ההורים היו שקועים בחרדות המלחמה או בקושי כלכלי, פיתחו תחושה שהם אדונים לעצמם. המחסור בדמות סמכותית שיודעת להציב מראה מוסרית ולומר "עד כאן" גורם לנערים לבדוק את הגבולות בעצמם, ובמציאות הישראלית של 2026, הגבולות הללו נדחקו הרחק לתוך הטריטוריה המדממת.
מיגור האלימות דורש התערבות רב מערכתית כבר בגיל הרך. מומחים מדגישים שהוראה של ויסות רגשי ופתרון קונפליקטים בבתי הספר היא הכרחית כדי למנוע את הפיצוץ הבא. יש להשקיע באבחון מוקדם של נטיות אלימות ומתן מענה רפואי ופסיכולוגי למשפחות בסיכון. המקרה המזעזע בפתח תקווה חייב להוות תמרור אזהרה לחברה הישראלית כולה. ככל שנמשיך לנרמל אלימות בשיח הציבורי, בתקשורת ובבית, המוח של הדור הצעיר ימשיך לפרש את העולם כמקום שבו רק החזק והאלים שורד.
המלחמה באלימות הנוער היא כמובן עניין מרכזי של אכיפה ומשטרה שאינן מתבצעות לצערנו, אלא גם מאבק על בריאות הנפש של חברה שלמה שחווה טראומה מצטברת ומתקשה להציב גבולות מוסריים ברורים לילדיה. העובדה שכ-15 נערים היו מעורבים באירוע אחד מראה שהבעיה היא עמוקה ושורשית, ואינה קשורה רק לנער ספציפי אחד אלא לכשל חברתי וחינוכי רחב היקף שמחייב טיפול שורש רפואי וקהילתי כאחד.
התרעות פיקוד העורף