הפגישה: "אנחנו נשואים 33 שנה. הכרנו כששנינו עבדנו בבית חולים כרמל. אני בפנימית א', זיאד בפנימית ב'", מספרת נג'את.
האתגרים: "אני במקצוע קרוב ל-37 שנים", נג'את אומרת. "בתפקידי הנוכחי האתגרים הם ברמה הניהולית: להשפיע על עיצוב דורות העתיד בכל הקשור להכשרת אחיות ואחים וקידום המקצוע. הסיפוק העיקרי הוא כשאני פוגשת ביומיום עובדים ברמה מקצועית גבוהה, שמגיעים עם תשוקה לעבודה, עושים את זה מכל הלב ושואפים כל הזמן להתקדם".
זיאד: "אני אח 39 שנים. בתפקידי הנוכחי כשנתיים וחצי. לפני כן הייתי מנהל האֲחָיוּת בפנימית ב' במשך 16 שנים. האתגר הגדול מבחינתי הוא האחריות הגדולה מאוד לספק את הטיפול המיטבי לחולה ולמשפחתו במסגרת האילוצים הרבים של מערכת הבריאות בארץ. וכמובן גם לחנך דור חדש של אחים ואחיות. בתקן הנוכחי שלי אני אחראי על כל המערכות בבית החולים ומהווה הכתובת לכל בעיה או סוגיה שעולה במהלך המשמרת. הסיפוק הוא לתת את המענה המיטבי בזמן הקצר ביותר".
השיתוף: "יש פרויקטים משותפים בין בית החולים לקהילה שבהם יש שיתוף פעולה מקצועי בינינו", מספר זיאד. "כיוון שיש לנו גם כובעים ניהוליים, אנחנו מתייעצים זה עם זה גם בסוגיות ניהוליות".
זיאד: "ב'חרבות ברזל' כולנו היינו בשוק ובהלם. עלה על השולחן גם העניין של יחסי יהודים וערבים. היה חשש מפיצוץ ומתככים בתוך הצוות. עוד לפני המלחמה, בעקבות המהומות שהתרחשו במגזר הערבי במבצע 'שומר החומות' במאי 2021, הקימו אצלנו בבית החולים ועדה של יהודים וערבים שמטרתה לטפל בכל סוגיה שעלולה להתעורר בין אנשי הצוות בעקבות אירועים דומים. כשהחלה מלחמת 'חרבות ברזל' היינו מגובשים ומיד נכנסנו לתמונה. נתנו לאנשים לאוורר רגשות והצלחנו לשמור על המרקם המיוחד. גם במבצעים האחרונים נגד איראן היו אתגרים. 25% מהחולים נשארו בבית החולים, 25% העברנו לסניף של בית החולים שפתחנו ברמב"ם, ו-50% שחררנו הביתה".
נג'את: "כתוצאה מרידוד המטופלים בבית החולים, חלק מהם בסופו של דבר הגיע לטיפול בקהילה. אתגרים נוספים בעת מלחמה היו סגירת מרפאות לא ממוגנות והפעלת מרפאות במתכונת מצומצמת במרחבים ממוגנים. זה היה אתגר מאוד גדול מבחינת סידור עבודה וגם מבחינת מתן מעטפת לכל המטופלים באזור חיפה. שמרנו גם על קשר עם מטופלים מרותקים, כל זאת תוך חיזוק חוסן ומורל בקרב הצוותים".
לעבוד באותו מקום זה מצוין
הפגישה: "אנחנו נשואים 25 שנה. נפגשנו לראשונה במהלך עבודה במחלקה פנימית באחד מבתי החולים", מספרת טטיאנה.
האתגרים: "שנינו עובדים 26 שנה במקצוע", אומר אוהד. "לא חסרים אתגרים, במיוחד בשנים האחרונות שבהן חווינו קורונה ומלחמות. הסיפוק שלי הוא ההטבה במצב המטופלים. לראות מישהו שמגיע במצב די גרוע לניתוח, ובסיום התהליך מתחיל שיקום ומתאושש".
טטיאנה: "עבדתי 17 שנה במיון בסורוקה. לפני שנה עברתי לתפקיד הנוכחי. לא כל אחד מתאים לעבודה במיון. צריך המון ידע, יכולת קבלת החלטות מהירה ונכונה. הסיפוק הוא לתת מענה מיידי למטופל כאוב וסובל. כמו כן, היופי במקצוע שלנו הוא שאפשר כל הזמן ללמוד ולהתפתח. בית החולים שלנו מאוד מעודד למידה. אנחנו כל הזמן נמצאים בלמידה וגם מלמדים את הדור החדש".
השיתוף: "אנחנו משתדלים לא לדבר בבית על עבודה", מספרת טטיאנה, "אבל אנחנו מאוד מבינים זה את זה, וגם תומכים זה בזה נפשית כשיש צורך. מבחינתנו לעבוד באותו מקום זה מצוין".
אוהד: "כשהילדים היו יותר קטנים, ושנינו עבדנו במשמרות, זה היה אתגר מאוד גדול. היו ימים שבהם היינו נותנים כיף אחד לשני - אחד יוצא מהבית, השני חוזר. היו שנים שבהן היינו נפגשים פעמיים-שלוש בשבוע".
טטיאנה: "ככה מתגעגעים זה לזה".
המלחמה: "ב-7 באוקטובר הייתי אחראית משמרת בוקר במיון", משחזרת טטיאנה. "הגיעו מאות פצועים, היו מראות מאוד קשים, סבל נוראי, אי-ודאות גדולה. כדי שישמעו אותי הוצאתי את המדונה שלי, זו שאני משתמשת בה כשאני מלמדת. אחר כך אמרו: 'זאת האחות עם המדונה'. את המדונה הזו, שמסמלת מבחינתי את 7 באוקטובר, שמרתי אצלי. במקומה קניתי חדשה".
אוהד: "ב-19 ביוני 2025 פתחתי משמרת בוקר. ב-7:05 הייתה אזעקה. התפנינו מהר למרחב מוגן. הטיל האיראני נחת ב-7:12 והפגיעה הייתה מטרים מאיתנו. חדר הניתוח שלי נהרס לחלוטין וכרגע הוא בתהליך בנייה מחדש. גם חצי בניין נהרס לגמרי. זה היה ממש נס, שהצוות והמטופלים הספיקו להתפנות".
מנסים לא לדבר על עבודה בבית
הפגישה: "אנחנו נשואים 25 שנה. הכרנו באולפן. אני עליתי ארצה מסיביר ויעקב מקווקז. יעקב כבר היה אז אח, אני עסקתי בהנהלת חשבונות", מספרת אוקסנה.
האתגרים: "עזבתי את הנהלת החשבונות ולמדתי אֲחָיוּת. 16 שנה אני במקצוע", אוקסנה מספרת. "האתגר הוא בשעות הרבות שאנחנו עובדים, במחסור בצוות שקיים בכל הארץ. כמו כן, אני עובדת באונקולוגיה עם אוכלוסייה שחולה במחלות קשות. האתגר הוא גם להתמודד עם הרגשות שלי. אני אוהבת לעזור לאנשים, להוציא מהם חיוך, לתמוך בהם במהלך הדרך הקשה".
יעקב: "אני יותר מ-38 שנה במקצוע. כולנו עובדים בלחץ תמידי, מעבר לשעות המשרה, אחראים על בריאות של אנשים וצריכים לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. הסיפוק שלי הוא בכך שאני עוזר לאנשים ודואג שיקבלו כל מה שצריך".
השיתוף: "אנחנו מתייעצים המון זה עם זה", אומר יעקב. "יש לה 'פרוטקציה' בכל הקשור למיון, ולהפך".
אוקסנה: "יעקב יכול למשל להתייעץ איתי לגבי חולים אונקולוגיים שמגיעים למיון. בבית אנחנו מנסים לא לדבר על ענייני עבודה, אבל זה כל הזמן עולה".
המלחמה: "בזמן 'שאגת הארי' מטופלים אונקולוגיים שהיו רגילים לקבל טיפול במרכז הארץ לא יכלו לטוס, ואז האוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה גדלה פי שלושה", מספרת אוקסנה. "גם הרופאים האונקולוגים שהיו מגיעים אלינו כל שבוע מאזור המרכז לא יכלו להגיע, אז הכל נעשה ברפואה מרחוק. בנוסף, המחלקה האונקולוגית לא נמצאת במרחב מוגן. אם היו אזעקות, אז יחד עם מטופלים בכימותרפיה, כשאנשים מחוברים לעירוי או בכיסא גלגלים, היינו צריכים לעבור מהר למרחב מוגן. היו לא מעט אתגרים".
יעקב: "ב'חרבות ברזל' וגם בשני המבצעים מול איראן כמות המטופלים שלנו גדלה. המון אנשים מהצפון הגיעו לאילת. שרדנו את זה בכבוד".
מדברים באותה שפה
הפגישה: "אנחנו נשואים משנת 2009. הכרנו דרך חברים משותפים, עוד לפני שכל אחד מאיתנו פנה לתחום האֲחָיוּת", אומרת הנא.
האתגרים: "עבדתי בהתחלה במערך הלוגיסטי במאיר, תמיד הייתי מאחורי הקלעים", פאדי מספר. "האחיות אמרו לי: 'אתה בן אדם שנותן, יש לך את זה, אתה צריך להיות איתנו'. במהלך העבודה עשיתי תואר בניהול מערכות בריאות, ולאחר מכן הסבה לאח. המנהלים שלי מאוד פרגנו ותמכו. באוקטובר 2023 התחלתי לעבוד כאח. נוירולוגיה היא תחום מאוד מורכב, צריך המון אמפתיה. כשיש מטופל שנכנס למחלקה על כיסא גלגלים ויוצא על הרגליים זה משהו שנותן לך בוסט לא מהעולם הזה".
הנא: "אני במקצוע משנת 2012. למרכז שיקום מגיעים מטופלים עם המון תקווה. במחלקות אשפוז את רואה את המטופלים והמשפחות כשהם מודאגים. צריך לשים לב לכל שינוי קטן 24/7, ולקבל החלטות. יש מלא סיפורים מרגשים וניסים. למשל, אנשים שפתאום אחרי הרבה זמן נשמו באופן ספונטני, כאלה שהצליחו ללכת על הרגליים, או מטופל שחודשיים לא דיבר ופתאום אומר 'בוקר טוב'. הסיפוק הוא לראות את ההתקדמות של המטופל. ואילו למרפאת כאב, שבה אני עובדת שלוש שנים, המטופלים מגיעים מאוד כאובים. רק מי שעובד איתם מבין מה הם עוברים. הסיפוק הוא לראות את השינוי, איך שהם יוצאים מהמרפאה עם חיוך".
השיתוף: "הנא היא השראה בשבילי. כל פעם כשאני חוזר הביתה אני מספר לה איזה מקרה, וגם היא מספרת לי. אנחנו מנתחים יחד את הדברים, מרחיבים את הידע של שנינו", מתאר פאדי.
הנא: "פאדי תמיד תמך בי, אמר 'תלכי ללמוד', עזר עם הילדים. גם אני תמיד האמנתי בו ותמכתי בו. אנחנו מדברים באותה שפה ומבינים אחד את השני".
פאדי: "ועכשיו, כשלשנינו יש פתאום משמרת ערב, אז אחד מאיתנו חייב להחליף כדי להיות עם הילדים בבית".
המלחמה: "במהלך 'חרבות ברזל' נתקלתי בהרבה גיבורים שהגיעו למרפאת כאב, גם לוחמים וגם אזרחים מהעוטף שנפגעו ב-7 באוקטובר", מספרת הנא. "אני זוכרת לדוגמה לוחם שנפצע בעזה. היה על כיסא גלגלים והיה מאוד כאוב. הוא הגיע למרפאת כאב, הרופאה ואני ניהלנו איתו שיחה, הצענו עזרה. אחרי כמה ימים הגיע שוב, והסכים. התחלנו תוכנית טיפול כדי לאזן את הכאב. אחרי כמה זמן פתאום ראיתי אותו יושב עם החברה שלו, מרים את הרגל על הכיסא, מדבר וצוחק. אמר לי: 'הנא, אני בחיים לא אשכח אתכם'. לא יכולתי לעצור את הדמעות מרוב התרגשות".
התרעות פיקוד העורף