כמעט בכל תרבות, בכל יבשת ובכל תקופה היסטורית שנבדקה, רוב בני האדם מעדיפים להשתמש ביד ימין. הם כותבים בה, אוכלים בה, אוחזים בה כלים ומבצעים בה משימות עדינות. כעת מחקר חדש מציע שההסבר אינו נמצא רק בכיתה, בבית או במסורת, אלא בשני מהלכים דרמטיים שהפכו אותנו לבני אדם: המעבר להליכה זקופה והגדילה המשמעותית של המוח.
המחקר החדש, בהובלת חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד ומאוניברסיטת רדינג בבריטניה, ניסה לבדוק כמה מן ההשערות המרכזיות שהוצעו לאורך השנים. האם הימניות נולדה בגלל שימוש בכלים? האם היא קשורה לתזונה, לבית גידול, למבנה הגוף, להליכה זקופה או לגודל המוח? כדי לבדוק זאת, החוקרים ביצעו ניתוח רחב של נתונים על יותר מ-2,000 פרטים מ-41 מיני פרימטים, בהם קופים, קופי אדם ובני אדם.
החוקרים השתמשו בשיטות השוואה אבולוציוניות, שמנסות להביא בחשבון את הקרבה המשפחתית בין מינים שונים. במילים פשוטות, הם לא הסתפקו בשאלה מי משתמש באיזו יד, אלא ניסו להבין כיצד דפוסי השימוש בידיים משתנים לאורך עץ האבולוציה של הפרימטים. התוצאה הייתה חריגה ברורה: האדם המודרני בלט כמי שמציג הטיה חזקה במיוחד לימין, בעוצמה שאין לה מקבילה כמעט בקרב שאר הפרימטים.
אבל השלב החשוב הגיע כשנוספו למודל שני משתנים: גודל המוח והיחס בין אורך הגפיים הקדמיות לאחוריות. היחס הזה משמש מדד עקיף לצורת התנועה של בעל החיים. אצל מינים שנעים בעיקר על ארבע או מטפסים, היחס בין הידיים לרגליים שונה מזה של יצורים שהולכים זקוף. כשהחוקרים כללו את שני הגורמים האלה, החריגות של בני האדם כמעט נעלמה. המשמעות: ייתכן ששני המאפיינים האלה, מוח גדול והליכה על שתי רגליים, מסבירים חלק גדול מהדרך שבה נוצרה ההעדפה האנושית ליד ימין.
על פי ההסבר המוצע במחקר, הסיפור התרחש ככל הנראה בשני שלבים. בשלב הראשון, אבותינו הקדומים החלו ללכת על שתי רגליים. ההליכה הזקופה שחררה את הידיים מתפקידן המרכזי בתנועה, ואפשרה להן לעסוק במשימות אחרות: נשיאה, אחיזה, עיבוד מזון, טיפול בצאצאים ובהמשך גם שימוש בכלים. ברגע שהידיים הפכו לכלי עבודה עצמאי, נוצרה קרקע להתמחות: יד אחת יכולה הייתה להפוך מדויקת, מהירה ומיומנת יותר.
בשלב השני נכנס לתמונה המוח. ככל שמוחם של אבות האדם גדל, התפתחה בו התמחות בין שתי ההמיספרות, שני חצאי המוח. אצל רוב בני האדם, ההמיספרה השמאלית מעורבת מאוד בשפה, בתכנון ובבקרה של תנועות מורכבות. אותה המיספרה שולטת גם בצד הימני של הגוף, ולכן גם ביד ימין. החוקרים מעריכים שהתפתחות ההתמחות המוחית הזו עשויה הייתה לחזק בהדרגה את העדפת יד ימין ברמת האוכלוסייה.
המחקר ניסה להשליך את המודל גם על קרובי האדם הקדומים. לפי התחזיות, מינים מוקדמים כמו אוסטרלופיתקוס אפארנסיס הציגו כנראה העדפה חלשה בלבד לימין. אצל מינים מאוחרים יותר בסוג האדם, בהם הומו ארגסטר והומו ארקטוס, ההעדפה לימין כבר התחזקה. גם הניאנדרטלים, קרובינו האבולוציוניים, צפויים לפי המודל להיות בעיקר ימניים, אם כי מעט פחות מהאדם המודרני.
חריגה מעניינת היא הומו פלורסיינסיס, המין האנושי הננסי מאינדונזיה שזכה לכינוי "ההוביטים". לפי המודל, אצלו ההעדפה לאחת הידיים הייתה חלשה בהרבה, בדומה לשימפנזים בני זמננו. ההסבר האפשרי הוא שלמין זה היה מוח קטן יחסית, והוא ככל הנראה שמר על יכולות טיפוס משמעותיות יותר ממינים אחרים של בני אדם קדומים. הנתון הזה משתלב עם הרעיון שהשילוב בין מוח גדול להליכה זקופה הוא שהפך את הימניות האנושית לתופעה כה חזקה.
עם זאת, החוקרים מדגישים שזהו מודל אבולוציוני ולא הוכחה ישירה לכך שכל פרט ימני משום שאבותיו הלכו זקוף. העדפת יד מושפעת גם מגנטיקה, התפתחות עוברית, סביבה, למידה, תרבות והרגלים. מחקרים קודמים הראו שהעדפה לצד מסוים יכולה להופיע כבר בשלבים מוקדמים מאוד של ההיריון, עוד לפני שהתינוק נולד. מנגד, התרבות האנושית ודאי תרמה לחיזוק ההעדפה לימין, בעיקר בעולם שבו כתיבה, כלים, כלי נשק, כלי אוכל ומכשירים תוכננו במשך דורות עבור רוב ימני.
גם המשמעות החברתית של שמאליות השתנתה לאורך השנים. בעבר ילדים שמאליים אולצו לעיתים לכתוב ביד ימין, ושמאליות נתפסה בתרבויות מסוימות כחריגה או לא רצויה. כיום ברור שמדובר בשונות טבעית, לא בהפרעה ולא בסימן לבעיה התפתחותית. המחקר החדש אינו מציע ששמאליים שונים מבחינת איכות המוח או גודלו, אלא מנסה להסביר מדוע ברמת המין האנושי כולו נוצר רוב כה גדול לימין.
התרעות פיקוד העורף