הכל נראה כמעט כמו הצגת רחוב מתקופה אחרת: גלימות אדומות ושחורות, כרוז שמדקלם נוסח בן מאות שנים, ומאזני ברזל עתיקים שנראים כאילו הושאלו ממחסן אביזרים של תיאטרון. בכיכר המרכזית של העיירה היי וויקומב שבאנגליה הקהל מתאסף, וראש העיר מטפס בזהירות אל המושב של המאזניים. אם המשקל גבוה יותר מזה שהיה בשנה הקודמת, הכרוז קורא בקול: “And some more", כלומר “ועוד יותר", ומיד נשמעות שריקות בוז. אם המשקל אינו עולה, הוא מכריז: “And no more", כלומר “ולא יותר" - והקהל פורץ בקריאות הידד.
זה לא קרקס, זו שקילה פומבית של נבחרי ציבור, שמתקיימת מדי שנה מאז 1678, כשההיגיון העממי שמאחוריה פשוט עד כדי גיחוך: אם ראש העיר הוסיף למשקלו בזמן כהונתו, אולי הוא נהנה קצת יותר מדי מהכיסא, על חשבון התושבים. בקיצור - מושחת. לא הכרתי את הטקס הזה - מודי, חבר ותיק מלונדון, שלח לי קישור לאירוע עם הערה קצרה: “נראה לי שזה יעניין אותך". ככל שקראתי יותר על הטקס הזה, כך היה לי קשה להחליט אם מדובר במסורת משעשעת או במשהו קצת מטריד, ואולי קצת משניהם.
כי מצד אחד, יש כאן רעיון כמעט אבסורדי: ניסיון למדוד יושר ציבורי באמצעות משקל גוף. מצד שני, קשה להתעלם מכך שגם ב־2026 אנשים עדיין מייחסים למשקל משמעות שחורגת ממה שמשקל יכול למדוד, כמו למשל ערך אישי. ואין הכוונה לתושבי היי וויקומב, שמשמרים מסורת מקומית עתיקה, אלא אלינו. החברה המודרנית, שאמורה כבר לדעת טוב יותר.
האנשים שהמציאו את טקס השקילה בהיי וויקומב לא ביקשו למדוד בריאות, אלא לבטא סמל קהילתי של צניעות ואחריות ציבורית. אבל הטקס הזה חושף עד כמה אנחנו עדיין קושרים בין גוף לאופי. אצל לא מעט אנשים המספר על המשקל לא נתפס רק כנתון רפואי, אלא הוא הופך מהר מאוד להצהרה על שליטה עצמית, על כוח רצון, לפעמים אפילו על ערך אישי. זה קורה סביב שולחן האוכל המשפחתי, במקום העבודה, בקליניקה, ברשתות החברתיות. אדם שיורד במשקל מקבל מחמאות על משמעת, מוטיבציה, כוח רצון. אדם שעולה במשקל זוכה לעצות ולהערות כמו “מתאימה לך חולצה רחבה, ככה פחות רואים את הבטן", “וואו, סיימת את כל המנה?", “רק פעם בשבוע הליכה - אי אפשר קצת יותר?".
לרוב, הדברים נאמרים מתוך כוונות טובות, אבל הם עדיין משאירים צלקת. ולפעמים אפילו לא צריך מילים, מספיק מבט קצר לצלחת בארוחה משפחתית, מבט לבטן בזמן בדיקה אצל רופא, או המבט של האנשים שלצידך בתור למזנון בחתונה. גם ילדים ובני נוער קולטים את הדברים האלה, לעיתים מהר יותר ממבוגרים. הם לא צריכים הסבר מפורש כדי להבין איזה גוף זוכה למחמאות ואיזה גוף מעורר ביקורת.
כתזונאית, זה מטריד אותי במיוחד. בעיקר כי משקל גוף הוא מדד חלקי מאוד. הוא מושפע מגיל, הורמונים, תרופות, גנטיקה, איכות שינה, סטרס, מצב רפואי ועוד שורה ארוכה של גורמים. שני אנשים יכולים להיות באותו משקל, ולחיות בצורה שונה לחלוטין, וגם הסטטוס הבריאותי שלהם עשוי להיות שונה לגמרי. אולי היא בטיפולי פוריות, אולי הוא חושש מפיטורים והאכילה היא פתרון רגשי. לא מעט אנשים עולים במשקל דווקא בתקופות עמוסות ושוחקות, כשאין זמן לישון כמו שצריך, כשאוכלים מול מחשב או כשנמצאים בחרדה ובמתח מתמשכים.
הנזק של השיפוט הזה אינו רק חברתי, הוא גם גופני. סקירה שיטתית של 33 מחקרים, שערכו חוקרות מאוניברסיטת צפון קרוליינה והתפרסמה בכתב העת "Journal of Advanced Nursing", מצאה קשר עקבי בין סטיגמה סביב משקל לבין מדדי סטרס, דלקת ופגיעה נפשית. במילים אחרות, לא רק עודף המשקל עלול לפגוע בבריאות, עצם השיפוט פוגע פיזית ונפשית. ההכרזה “And some more" מהכיכר בהיי וויקומב אולי נשמעת כבדיחה מקומית, אבל הגרסאות היומיומיות שלה: המבט, ההערה, ההנחה השקטה, מותירות חתימה במדדים שאפשר להוכיח במעבדה.
לזאת אפשר להוסיף גם את אופי השיח על אוכל בשפה של מוסר: “חטאתי היום ואכלתי פיצה" או “גנבתי שתי עוגיות אחרי ארוחת ערב", כאילו מדובר בעבירה. יש משהו כמעט אירוני בכך שטקס שנולד ככלי למלחמה בשחיתות מצליח לגעת עד היום בתחושה מוכרת: החשש של אנשים להישפט לפי הגוף שלהם. זה בדיוק החלק שקצת הורס לי את החיבה לטקס הבריטי התיאטרלי הזה. הצחוק מהקהל, שריקות הבוז, הרגע שבו עלייה במשקל הופכת לבידור ציבורי. חלק לא קטן מעבודתנו כתזונאיות מטרתו לפוגג את התחושה הזו - שמשקל הוא מדד לערך עצמי, ולהדגיש את הרעיון שהמספר על הצג אינו קובע אם אדם מוצלח או כושל, חזק או חלש.
ומצד שני, אולי מה שמאפשר לטקס הזה לשרוד הוא העובדה שכולם מבינים שמדובר בפולקלור. אף אחד בהיי וויקומב לא באמת חושב שראש עיר שהוסיף למשקלו שני קילו הוא מושחת. זו הצגה מקומית עם גלימות, תפקידים קבועים וקהל שיודע את הטקסט בעל פה. לא צריך לבטל את הטקס בהיי וויקומב. יש בו הומור מקומי ומסורת שמצליחה לשרוד יותר מ־300 שנה. אבל אפשר לראות בו גם תזכורת לאופן שבו קהילות מגלמות שיפוט מוסרי דרך הגוף, ובמובן הזה, לא השתנה מספיק מאז 1678.
התרעות פיקוד העורף