על פי הודעת רמב"ם, הפגים שנמצאו נשאים בודדו באתרים נפרדים משאר הפגים במחלקה, והם מטופלים בידי צוות ייעודי שלא מטפל בפגים אחרים. הורי הפגים עודכנו בממצאים, והודעה נמסרה גם ליחידה למניעת זיהומים במשרד הבריאות. צוות מניעת הזיהומים של בית החולים ממשיך לבדוק מה היה מקור ההדבקה, ובינתיים הוחלט שלא לקבל לפגייה פגים המועברים ממוסדות רפואיים אחרים.
המשמעות המעשית של המהלך אינה סגירה מלאה של הפגייה, אלא עצירת קליטה חיצונית כאמצעי זהירות. הפגייה ממשיכה לטפל בפגים שכבר מאושפזים בה, תוך הפרדה בין הפגים הנשאים לבין יתר המאושפזים. צעדים כאלה נחשבים מוכרים במחלקות טיפול נמרץ יילודים בארץ ובעולם, במיוחד כשמדובר בפגים, אוכלוסייה רגישה מאוד לזיהומים בשל מערכת חיסון לא בשלה, משקל לידה נמוך, שימוש בצנתרים, עירויים, הנשמה או טיפולים פולשניים אחרים.
נשאות של חיידק משמעותה שהחיידק נמצא בגוף, למשל על העור, באף, בלוע או באזורי גוף אחרים, אבל הוא לא גורם באותו רגע למחלה. אדם או פג יכולים להיות נשאים של MRSA בלי חום, בלי דלקת, בלי פצע ובלי סימני זיהום. במקרה כזה הטיפול העיקרי אינו בהכרח אנטיביוטיקה, אלא מניעת מעבר של החיידק לאחרים: בידוד מגע, הקפדה מוגברת על היגיינת ידיים, שימוש בכפפות וחלוקים, ציוד ייעודי, ניקוי סביבתי והפרדה בין צוותים ככל שניתן.
בפגייה החשיבות של איתור נשאות גבוהה במיוחד. פגים עלולים להידבק בחיידקים דרך מגע ישיר עם ידיים, ציוד רפואי, משטחים או הפרשות. גם נשא שאינו חולה עלול להעביר את החיידק הלאה, ולכן בבתי חולים מבוצעים לעיתים סקרי נשאות, בעיקר כשיש חשד להתפשטות של חיידק עמיד או כחלק ממדיניות מניעת זיהומים. לאחר איתור נשאים, הצוותים מנסים לזהות את שרשרת ההעברה: האם מקור החיידק הוא פג אחר, בן משפחה, איש צוות, ציוד רפואי או מקור סביבתי.
MRSA הוא קיצור של Methicillin Resistant Staphylococcus aureus, כלומר סטפילוקוקוס זהוב עמיד למתיצילין. סטפילוקוקוס זהוב הוא חיידק שכיח יחסית, שיכול להימצא על העור ובאף של בני אדם בריאים. רוב הזמן הוא אינו גורם למחלה, אבל כשהוא חודר דרך פצע, עירוי, צנתר או אזור עור פגוע, הוא עלול לגרום לזיהומים. ההבדל המרכזי ב-MRSA הוא עמידותו לחלק מהאנטיביוטיקות השכיחות, ולכן במקרה של מחלה אמיתית יש צורך לבחור טיפול אנטיביוטי מותאם לפי רגישות החיידק.
הזן שאותר ברמב"ם מוגדר CA-MRSA, כלומר זן הקשור לקהילה. זנים כאלה יכולים לעבור במגע קרוב בין בני אדם, דרך עור פגוע, פצעים, מגבות, בגדים, ציוד אישי או משטחים מזוהמים. בקהילה, הזיהומים השכיחים ביותר הם זיהומי עור ורקמה רכה: פצע מוגלתי, אבצס, אודם, כאב, נפיחות, חום מקומי ולעיתים חום גוף. במקרים נדירים יותר, ובעיקר באנשים בסיכון, החיידק עלול לגרום לזיהומים עמוקים, דלקת ריאות, זיהום בדם או זיהום בעצמות.
בפגים התמונה עלולה להיות מורכבת יותר, משום שסימני זיהום בגיל הזה אינם תמיד ממוקדים. פג שחולה בזיהום חיידקי עלול לפתח חום או דווקא ירידת חום, ירידה באכילה, ישנוניות, אי שקט, הפסקות נשימה, ירידה בדופק, מצוקה נשימתית, שינוי בצבע העור, נפיחות או אודם סביב עירוי או פצע, ולעיתים סימני אלח דם. ברמב"ם מדגישים שאלה אינם הממצאים במקרה הנוכחי: הפגים שאותרו הם נשאים בלבד, ללא סימנים קליניים של מחלה.
במקרים של נשאות בפגייה, נהוג לבצע כמה פעולות במקביל: הפרדה פיזית של הנשאים, טיפול על ידי צוות ייעודי, הקפדה על מיגון, חיטוי וניקוי מוגברים, ניטור הדוק של הפגים, הרחבת סקרי הנשאות לפי הצורך, ועדכון ההורים והגורמים המוסמכים במערכת הבריאות. בחלק מהמקרים נשקל טיפול להפחתת נשאות, אבל החלטה כזו תלויה במדיניות בית החולים, במצב הפגים, במיקום הנשאות, בסיכון להתפשטות ובשיקול דעת של מומחי מחלות זיהומיות ומניעת זיהומים.
נשאויות של MRSA וחיידקים עמידים אחרים אינן אירוע נדיר בפגיות ובמחלקות טיפול נמרץ. פגיות הן סביבה שבה מטופלים תינוקות שבריריים מאוד, לעיתים במשך שבועות או חודשים, תוך שימוש בציוד רפואי מורכב ומגע תכוף של צוותים ובני משפחה. לכן המטרה המרכזית היא לזהות מוקדם נשאות או זיהום, לעצור העברה בתוך המחלקה ולמנוע מעבר ממצב של נשאות שקטה למחלה פעילה.
התרעות פיקוד העורף