המחקר, שהוצג בסוף השבוע בכנס האנדוקרינולוגיה השנתי אנדו 2026 בשיקגו, בחן נתוני פעילות גופנית של מטופלים שהחלו טיפול בתרופות ממשפחת ג'י-אל-פי-1. אלה תרופות שמחקות את פעילותו של הורמון טבעי במערכת העיכול, מגבירות תחושת שובע, מאטות את התרוקנות הקיבה ומשפיעות על מנגנוני רעב, תיאבון וסוכר בדם. חלקן פותחו במקור לטיפול בסוכרת מסוג 2, אבל בשנים האחרונות הפכו לכלי מרכזי בטיפול בהשמנה.
במחקר נכללו תחילה 1,950 מבוגרים עם השמנה שהחלו טיפול בתרופה ממשפחה זו. לאחר סינון לפי זמינות נתוני פעילות ממכשירי פיטביט, נותרו בניתוח הסופי 753 משתתפים. רובם היו נשים, והגיל הממוצע היה 52.7 שנים. החוקרים שילבו בין תיקים רפואיים אלקטרוניים לבין נתוני פעילות ממכשירים לבישים במסגרת תוכנית המחקר האמריקנית אול אוף אס, והשוו את רמת הפעילות לפני תחילת הטיפול ולאחריו.
התוצאות היו חדות: מספר הצעדים היומי הממוצע ירד מ-5,047 ל-4,487 צעדים ביום. גם זמן הפעילות הגופנית בעצימות בינונית עד גבוהה ירד, מ-28 דקות ביום ל-22 דקות ביום. הירידה הייתה בולטת במיוחד בקרב גברים ובקרב מטופלים שדיווחו על כאבי מפרקים או שרירים. גיל, אי ספיקת לב או אירוע מוחי בעבר לא שינו את המגמה. החוקרים לא מצאו עדות לכך שהירידה במשקל בעקבות התרופות הובילה את המטופלים להיות פעילים יותר.
המשמעות הרפואית של הממצא רחבה יותר ממספר הצעדים. ירידה במשקל, בעיקר כשהיא מהירה ומשמעותית, לא כוללת רק ירידה בשומן. חלק מהמשקל שאובד עשוי להיות מסת גוף רזה, ובה גם שריר. שריר הוא רקמה חיונית לתפקוד יום-יומי, לשיווי משקל, לכוח, לקצב חילוף החומרים ולוויסות רמות הסוכר. כשמטופל יורד במשקל אבל מפחית פעילות גופנית, בעיקר אימוני כוח ופעילות אירובית, עולה החשש שחלק מהתועלת המטבולית והגופנית תיפגע.
הנתונים אינם מוכיחים שהתרופות עצמן גורמות לירידה בפעילות. מדובר במחקר תצפיתי, ולכן ייתכנו הסברים נוספים. חלק מהמטופלים סובלים בתחילת הטיפול מבחילות, עייפות, עצירות, שלשולים או תחושת חולשה, תופעות שעלולות להפחית רצון לזוז. מטופלים אחרים עשויים לחוש שבשל הירידה במשקל התרופה "עושה את העבודה", ולכן מפחיתים השקעה בהרגלי חיים. ייתכן גם שמי שסבלו מכאבי מפרקים או מגבלות תנועה לפני הטיפול לא קיבלו ליווי מספק להתחלת פעילות הדרגתית ובטוחה.
למרות האזהרה, קשה להפריז בעוצמת השינוי שחוללו התרופות החדשות. אוזמפיק, המכילה סמגלוטייד, ומונג'רו, המכילה טירזפטייד, מיועדות בראש ובראשונה לסוכרת מסוג 2, בעוד וויגובי וזפבאונד הן גרסאות או התוויות המיועדות גם לטיפול בהשמנה. התרופות האלה שינו את שוק הטיפול בהשמנה, לאחר שנים שבהן האפשרויות התרופתיות היו מוגבלות, פחות יעילות ולעיתים מלוות בתופעות לוואי שהגבילו שימוש ממושך.
בתוך כך, מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על ירידה בשיעור הניתוחים הבריאטריים במדינות שבהן השימוש בתרופות האלה התרחב במהירות. ניתוחים בריאטריים, כמו שרוול קיבה ומעקף קיבה, עדיין נחשבים לטיפול יעיל מאוד בהשמנה קשה ובתחלואה הנלווית לה, ולעיתים מובילים לירידה גדולה יותר במשקל בהשוואה לטיפול תרופתי בלבד. אבל עבור חלק מהמטופלים, האפשרות לקבל טיפול בהזרקה שבועית, ללא ניתוח, אשפוז או שינוי אנטומי במערכת העיכול, הפכה לאלטרנטיבה מועדפת.
מחקר שפורסם בחודש מאי בכתב העת JAMA Surgery בחן נתוני ביטוח של 11.7 מיליון מבוגרים בארצות הברית עם השמנה, עודף משקל או סוכרת בין השנים 2022 ל-2024. בתקופה זו עלה השימוש בזריקות ההרזיה ב-140.4%, בעוד שיעור הניתוחים המטבוליים והבריאטריים ירד ב-34.1%. הירידה הואצה במיוחד בשנת 2024. עם זאת, החוקרים ציינו שרוב גדול של המטופלים עם השמנה או עודף משקל עדיין לא קיבלו אף אחת משתי צורות הטיפול.
המהפכה אינה מוגבלת למשקל. סמגלוטייד הוכיחה במחקר גדול שהיא מפחיתה את הסיכון לאירועי לב וכלי דם משמעותיים בקרב מבוגרים עם עודף משקל או השמנה ומחלת לב קיימת. בעקבות הנתונים אישר מינהל המזון והתרופות האמריקני את וויגובי גם להפחתת סיכון לתמותה לבבית, התקף לב ושבץ מוחי במטופלים עם מחלת לב ועודף משקל או השמנה. במחקר שעליו התבסס האישור, אירועים לבביים משמעותיים התרחשו בקרב 6.5% מהמטופלים שקיבלו וויגובי, לעומת 8% בקבוצת הפלצבו.
גם טירזפטייד, התרופה הפעילה במונג'רו מתרחבת מעבר לעולם הסוכרת וההרזיה. בארצות הברית אושרה זפבאונד (כאמור נמכרת בישראל כמאונג'רו) לטיפול בדום נשימה חסימתי בשינה בדרגה בינונית עד קשה במבוגרים עם השמנה, בשילוב דיאטה מופחתת קלוריות והגברת פעילות גופנית. מדובר במצב שכיח שבו דרכי הנשימה נחסמות שוב ושוב במהלך השינה, והוא קשור לעייפות, יתר לחץ דם, סיכון לבבי ופגיעה באיכות החיים.
במקביל מצטברות עדויות ראשוניות לכך שהתרופות עשויות להשפיע גם על תחומים נוספים. מחקרים בנשים עם השמנה או תסמונת השחלות הפוליציסטיות מצאו שיפור אפשרי בסדירות המחזור, בביוץ ובסיכויי כניסה להריון, ככל הנראה דרך ירידה במשקל ושיפור בתנגודת לאינסולין. אבל המידע על בטיחות התרופות בהריון עדיין מוגבל, ולכן נשים בגיל הפוריות נדרשות לייעוץ רפואי מסודר, תכנון היריון והפסקת טיפול בהתאם להנחיות הרופא לפני ניסיון להרות.
תחום נוסף שמושך עניין גובר הוא הקשר בין התרופות לבין סיכון לסרטן. מחקר גדול שפורסם בג'אמה נטוורק אופן מצא שבקרב מטופלים עם סוכרת מסוג 2, שימוש בתרופות ממשפחת ג'י-אל-פי-1 היה קשור לסיכון נמוך יותר ל-10 מתוך 13 סוגי סרטן הקשורים בהשמנה בהשוואה לטיפול באינסולין. הממצאים כללו בין היתר סרטן המעי הגס, הכבד, הלבלב, השחלה, הרחם והוושט. עם זאת, מדובר בקשר סטטיסטי ולא בהוכחה שהתרופות עצמן מונעות סרטן, והחוקרים הדגישו שנדרשים מחקרים נוספים.
המסר הרפואי העולה מהמחקר החדש אינו נגד התרופות, אלא נגד השימוש בהן כתחליף מלא לשינוי אורח חיים. במטופלים רבים התרופות עשויות להפחית משקל, לשפר סוכרת, להוריד לחץ דם, לצמצם סיכון לבבי ולשפר תפקוד. אבל בלי תוכנית תזונתית מסודרת, צריכת חלבון מתאימה, פעילות אירובית ואימוני התנגדות, קיימת סכנה לירידה בכוח, במסת השריר וביכולת לשמור על התוצאה לאורך זמן.
בפועל, רופאים המטפלים בהשמנה מדגישים יותר ויותר שהזריקה היא כלי טיפולי ולא תוכנית טיפול שלמה. מטופלים שמתחילים טיפול זקוקים למעקב אחר משקל, תופעות לוואי, תזונה, מסת שריר, מדדי דם ויכולת תפקודית. פעילות גופנית אינה חייבת להתחיל באימונים מאומצים: הליכה הדרגתית, תרגילי כוח קלים, עלייה איטית במספר הצעדים ושילוב תנועה בשגרה יכולים להפחית את הסיכון לאובדן שריר ולחזק את התוצאה הבריאותית של הירידה במשקל.
התרעות פיקוד העורף