כהן נולדה בשנת 1943 בעיראק בשם סוהם, בתקופה של פרעות קשות נגד יהודי המדינה. אביה, שהיה פעיל ציוני, נרצח כשהייתה בת שבועיים בלבד. אמה החליטה לעלות לארץ עם שתי בנותיה, ובתחילת שנות ה-50 הגיעה המשפחה לישראל.
קשיי הקליטה וההתמודדות של האם כאלמנה וכעולה חדשה הובילו להעברת אילנה ואחותה לילי למסגרות חינוכיות מחוץ לבית. כהן גדלה בפנימיית אונים ובהמשך התחנכה בכפרי הנוער בן שמן והדסים. לאחר שסיימה את לימודיה החליטה לוותר על מסלול הוראה שאליו יועדה, והחלה ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים אסף הרופא, כיום המרכז הרפואי שמיר.
בשנת 1965 הוסמכה כאחות והחלה לעבוד בבית החולים. כעבור כחמש שנים מונתה לאחות אחראית במחלקה פנימית. לצד פעילותה הציבורית המשיכה לאורך השנים לעסוק בסיעוד ולהרחיב את הכשרתה בתחומי הטיפול הנמרץ, רפואת הלב, המינהל והסיעוד המתקדם. מבחינתה, המאבק על שכר ועל תנאי העסקה לא היה נפרד מהחובה לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל בטיחות המטופלים.
את פעילותה הציבורית החלה מחוץ למוסדות הרשמיים של הסתדרות העובדים. כהן סברה שהמערכת הקיימת לא העניקה מענה מספק למצוקת האחיות, שעבדו באותן שנים במשמרות עמוסות, לעיתים כאחות יחידה לעשרות חולים, תמורת שכר נמוך ובמחסור חמור בתקנים.
בשנת 1978 הייתה אחת הדמויות המרכזיות במאבק האחיות בבתי החולים. המאבק הניב הישגים בתנאי העבודה, אבל כהן ביקשה להביא לשינוי עמוק יותר, הסכם שיקבע באופן מסודר כמה אחיות נדרשות בכל מחלקה, בהתאם למספר החולים ולמורכבות מצבם הרפואי.
המאבק על התקינה נמשך שמונה שנים. בשנת 1988 הקימו כהן וחברותיה מאהל מחאה ופתחו בשביתת רעב שנמשכה 15 ימים. בתום השביתה הושג הסכם שהביא לתוספת של 1,500 תקנים, לעלייה ניכרת בשכר האחיות, לקיצור שבוע העבודה ולהקמת מנגנוני מעקב אחר מצבת כוח האדם בבתי החולים.
"זהו, זה נגמר. בנות, עשינו היסטוריה", אמרה כהן לחברותיה עם סיום המאבק. "לאחר מאבק של שמונה שנים הצלחנו סוף סוף להביא לתקינה, למפתח שיקבע את כוח האדם הסיעודי בבתי החולים". המשורר חיים חפר הקדיש למאבק האחיות מקאמה בשם "כמה שווה אחות".
בשנת 1996 הייתה כהן שותפה להסכם תקינה נוסף, שקבע כמות מינימלית של אחיות למיטות האשפוז בהתאם למורכבות מצבם של החולים ולמקדמים מוסכמים. ההסכמים האלה נחשבים עד היום לאחד העוגנים המרכזיים שעליהם מבוססת עבודת הסיעוד בבתי החולים.
תחת הנהגתה נחתמו מאות הסכמים שעסקו בשכר, בפנסיה, בקרנות השתלמות, בהכשרה מקצועית ובהרחבת סמכויות האחיות. היא פעלה להקמת ועדי אחיות ברחבי הארץ, להקמת עשרות עמותות מקצועיות ולייסוד לשכת האתיקה של האחיות. במאבקים שהובילה הושגו לאורך השנים אלפי תקנים חדשים, ובהם הסכם שכלל תוספת של כ-3,200 תקנים במערך הבריאות לעובדים ממקצועות שונים.
בשנת 2012 הובילה מאבק נוסף על רקע המחסור החמור באחיות. ההסכם שנחתם בעקבותיו כלל תוספות שכר ותמריצים לאחיות חדשות, מלגות לסטודנטים, סיוע בשכר דירה, הרחבת מסלולי ההכשרה ופתיחת מסגרות לימוד חדשות. המהלך הביא לעלייה ניכרת במספר הנרשמים ללימודי סיעוד ובמספר האקדמאים שבחרו לבצע הסבה מקצועית.
כהן ניהלה גם מאבקים שנועדו לחזק את מערך בריאות הנפש, הגריאטריה והרפואה המונעת. היא התנגדה לסגירת בתי חולים פסיכיאטריים וגריאטריים, ובהם אברבנאל והמרכז הגריאטרי בראשון לציון, ופעלה להגדרת תקינה סיעודית במערך הפסיכיאטרי. מנגד, תמכה בשילוב מתמודדי נפש בקהילה ובהתאמת כוח האדם למעבר מאשפוז ממושך לטיפול קהילתי.
היא נאבקה נגד הפרטת טיפות החלב ולמען החזרת שירותי בריאות התלמיד לאחריות המדינה. כהן התנגדה להעסקת עובדי בריאות באמצעות חברות קבלן, והייתה שותפה למאבקי ההסתדרות להעלאת שכר המינימום, לצמצום ההעסקה הקבלנית, לשיפור זכויות הפנסיה ולקידום העסקת עובדים עם מוגבלויות.
בין השנים 2003 ל-2006 כיהנה כחברת הכנסת מטעם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ. במהלך כהונתה עסקה בסוגיות הנוגעות למערכת הבריאות, לזכויות עובדים ולמעמד האחיות. לאחר שסיימה את כהונתה בכנסת שבה לעמוד בראש הסתדרות האחיות.
כהן הייתה חברה בהנהגת ההסתדרות הכללית ובצוות המשא ומתן הבכיר שלה. היא השתתפה במועצת הבריאות ובוועדות לאומיות שעסקו בעתיד מערכת הבריאות, ובהן ועדת גרמן, ועדת נתניהו וועדות שדנו בשירותי בריאות התלמיד ובמצוקת כוח האדם.
בזירה הבינלאומית ייצגה כהן את ישראל במועצה הבינלאומית של האחיות, והייתה ממייסדות הארגון העולמי של איגודי האחיות. במסגרת תפקידיה נפגשה עם מנהיגות סיעוד וראשי איגודים ממדינות שונות והציגה את הישגי האחיות בישראל.
יו"ר הסתדרות האחיות והאחים, שאול סקיף, ספד לה ואמר: "אני נפרד היום מחברה וממורת דרך, שהייתה לי הזכות להילחם לצידה על עיצובה של מערכת הבריאות בישראל, חיזוק מעמד ותנאי העבודה של האחיות והאחים ודאגה אמיתית לטיפול רפואי הולם באזרחי ישראל. אילנה כהן הייתה מנהיגה פורצת דרך, אקטיביסטית חברתית יחידה בדורה, שפעולותיה השפיעו וישפיעו עוד שנים רבות על כל אזרח במדינת ישראל".
סקיף הוסיף: "כל מי שעובד במערכת הבריאות צריך להודות ולהוקיר אותך. בזכותך יש הסכם תקינה, אקדמיזציה של המקצוע, קיצור שעות העבודה ושיפור תנאי השכר. למדינת ישראל היה את בן גוריון, לאחים ולאחיות יש את אילנה כהן. את בנית את היסוד, ולנו יש מחויבות אדירה לשמור על המפעל הזה ולהוביל אותו ברוחך".
בשנים האחרונות התמודדה כהן גם עם טרגדיה משפחתית. בנה הבכור יובל, פסיכולוג ואב לארבעה, חלה ב-ALS ונפטר בגיל 52. בנה שי התמודד בעבר עם לימפומה והחלים. בראיון הפרישה שלה סיפרה כהן שלמרות הקשיים האישיים, המשיכה לראות בסיעוד שליחות מקצועית וציבורית ואמרה: "פעם אחות, תמיד אחות".
התרעות פיקוד העורף