הבעיה מתחילה כשאנשים נוטלים אבץ במינונים גבוהים לאורך זמן, לעיתים מכמה מקורות במקביל: לכסניות, מולטי-ויטמין, תוסף ייעודי ותכשירים נוספים. במערכת העיכול אבץ ונחושת מתחרים על מנגנוני ספיגה דומים. צריכה עודפת של אבץ מעודדת ייצור חלבון ששמו מטלותיונין בתאי המעי. החלבון הזה קושר נחושת בעוצמה, כולא אותה בתאי המעי ומונע ממנה להגיע לדם. כשהתאים מתחלפים ונושרים, הנחושת הקשורה בהם אובדת בצואה.
חסר נחושת הוא לא עניין תאורטי. נחושת חיונית לייצור תקין של כדוריות דם אדומות ולתפקוד מערכת העצבים. חסר משמעותי עלול לגרום אנמיה שאינה מגיבה כמצופה לברזל, ירידה בנויטרופילים, שהם תאי דם לבנים חשובים במלחמה בזיהומים, ולעיתים גם נוירופתיה, פגיעה עצבית המתבטאת בנימול, חולשה, קושי בהליכה או תחושת שריפה בגפיים. במילים אחרות, תוסף שנלקח כדי "לחזק חיסון" עלול, בשימוש עודף וממושך, לפגוע דווקא ברכיבים הדרושים להגנה החיסונית.
חשוב לדייק: שימוש קצר באבץ בזמן הצטננות, במינון סביר, אינו שקול להרעלה. גם לא כל אדם שנוטל אבץ יפתח חסר נחושת. אבל הציבור כמעט ולא מודע לכך שיש לאבץ גבול עליון, ושמינונים גבוהים אינם "יותר בריאות". תופעות כמו בחילות, כאבי בטן, טעם מתכתי, שלשול וכאבי ראש יכולות להופיע כבר בשימוש עודף, בעוד שחסר נחושת מתפתח בשקט לאורך זמן.
אבץ הוא מינרל חיוני, ובמצבים מסוימים אף מועיל. אבל הוא לא ממתק או חטיף וגם לא תרופת פלא. אם יש חשד לחסר, אפשר לבדוק, להתייעץ ולטפל לתקופה מוגדרת. נטילה יום-יומית ממושכת, במיוחד במינונים גבוהים, צריכה להיעשות רק כשיש סיבה רפואית. מערכת החיסון אינה מתחזקת מכך שמעמיסים עליה מינרלים בלי הבחנה. לפעמים הדרך לשמור עליה מתחילה דווקא בהפסקת הכדור המיותר.