באחת הפגישות הוא סיפר שבכל פעם שהוא נפגש עם פרטנר חדש, רגע לפני שהוא מוריד את החולצה, הוא מבקש לכבות את האור, לא בגלל צלקת או מגבלה רפואית, אלא משום שהוא לא אוהב את מה שהוא רואה במראה. הפער בין המחמאות שקיבל מהסביבה לבין התחושה שליוותה אותו, היה גדול. מבחוץ הוא נראה כמו מי שהגיע ליעד, מבפנים הוא היה משוכנע שחסר עוד משהו. מבחינתו, הגוף שכולם החמיאו לו עליו, עדיין לא היה מספיק טוב. זה מקרה אחד מתוך רבים שפגש לאורך השנים, והוא ממחיש עד כמה גוף חטוב ודימוי גוף חיובי לא תמיד הולכים יחד.
עבור לא מעט גברים הומוסקסואלים, המאבק סביב האוכל והמשקל אינו מתחיל בצלחת. הוא מתחיל במפגש היומיומי עם הגוף, עם ההשוואות לאחרים, התמונות ברשתות, ההערות מהסביבה והתחושה שהמראה החיצוני מעיד מי אתה.
מה שנראה בקליניקה בא לידי ביטוי גם במחקרים: מאמר שפורסם ב־2007 בכתב העת "International Journal of Eating Disorders", עסק במחקר שכלל 514 נשים וגברים, ומצא שגברים הומוסקסואלים וביסקסואלים מאובחנים יותר בהפרעות אכילה לעומת גברים הטרוסקסואלים, ובמיוחד כאשר הם משתתפים בפעילות חברתית בקהילה הגאה.
הדחף לשנות את הגוף אינו ייחודי לקהילה הגאה, הוא קיים בכל שכבות האוכלוסייה. לכאורה, אין שום הבדל פיזיולוגי בין גבר הומוסקסואל להטרוסקסואל. הגוף זקוק לאותם רכיבי תזונה, אותן נוסחאות חישוב ואותם עקרונות בריאות, אבל עבור חלק מהגברים בקהילה, השאלה 'איך הגוף נראה' תופסת מקום גדול יותר בחיי היומיום.
כרטיס הכניסה
אחד הגורמים לכך נעוץ בעבר, אומר מרום, בתרבות הגאה המודרנית, בעיקר על רקע משבר ה־HIV. בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת גוף שרירי וחסון נתפס אצל רבים לא רק כסימן לבריאות ולכוח, אלא גם ככרטיס כניסה חברתי ומיני. מחקרים שנערכו אז (פורסמו ב־2002 ב"Addiction", וב"Psychology of Men & Masculinity" ב־2008), הראו ששימוש בסטרואידים אנבוליים ובחומרים לשיפור המראה ולהעלאת מסת שריר, היה שכיח יותר בקרב גברים הומוסקסואליים, במיוחד בקרב נשאי HIV, לעיתים כניסיון לפצות על ירידה במסת שריר ורצון לשדר חוזק וגבריות. המסרים האלה לא נעלמו לגמרי, הם הותירו חותם תרבותי שנמשך גם אחרי שהמציאות הרפואית השתנתה.
מחקרים עדכניים, ביניהם סקירה שפורסמה ב־2022 ב"International Journal of Eating Disorders" עם יותר מ־400 אלף משתתפים, מצאו שגברים הומוסקסואלים וביסקסואלים חווים יותר לחץ סביב מראה הגוף והתנהגויות אכילה קיצוניות לעומת הטרוסקסואלים. הם נוטים להתמקד יותר במראה החיצוני של עצמם ושל בני זוג פוטנציאליים בהשוואה לגברים הטרוסקסואלים, וכי מרחבים גאים - פיזיים ודיגיטליים - שמים דגש חזק במיוחד על גוף, משקל ומסת שריר.
מי מסתכל על מי?
מי שמבלה זמן באפליקציות היכרויות מכיר את חוקי המשחק. התמונה מופיעה לפני השיחה, ולעיתים גם לפני השם. מבט אחד מספיק כדי לעבור הלאה או לעצור. עבור חלק מהגברים הוא נתפס גם כאמצעי להשתלב, למשוך תשומת לב, להרגיש רצוי או לזכות בהכרה חברתית.
אלא שהנתון המסקרן ביותר לא עסק במשקל, במסת שריר או באחוזי שומן. אחד מכל חמישה גברים הומוסקסואלים שנמצאו במשקל גוף תקין דיווח שנמנע מקיום יחסי מין בגלל חוסר שביעות רצון ממראה גופו. בקרב גברים עם עודף משקל השיעור היה גבוה עוד יותר. הם מתארים אנשים שנמצאים במשקל תקין, נראים בריאים בעיני הסביבה, ועדיין מרגישים שמשהו אצלם אינו מספיק טוב.
הבחור מהפתיחה שביקש לכבות את האור לא היה מקרה חריג, במהלך השנים פגש מרום גברים נוספים שתיארו תחושות דומות. ליווי תזונתי לגברים מהקהילה הוא לא רק בניית תפריט, הוא קודם כל ניסיון להבין מחדש את מערכת היחסים של גבר הומוסקסואל עם הסביבה, עם עצמו ועם האוכל.
המטרה הראשונה, מסביר מרום, היא ליצור מרחב בטוח ולבנות אמון, כדי להחליף את המאבק היומיומי בגוף בהרגלים שמכבדים אותו, ולא מגבילים אותו. השינוי האמיתי לא נמדד רק בירידה במשקל, אלא קורה ברגע שבו הצורך להוכיח משהו לסביבה נחלש, והקול הפנימי הופך מעט פחות שיפוטי ויותר סקרן וחומל.
התרעות פיקוד העורף