החומר המרכזי שבו נקרא אמיגדלין. הוא שייך לקבוצת גליקוזידים ציאנוגניים, חומרים טבעיים המצויים בזרעים של כמה פירות ממשפחת הוורדיים. כשגרעין נלעס, נטחן או נמעך, האמיגדלין יכול להשתחרר ולעבור פירוק שבסופו נוצרת כמות מסוימת של ציאניד. ציאניד הוא רעל מוכר ומסוכן, הפוגע ביכולת התאים להשתמש בחמצן.
תסמיני הרעלת ציאניד יכולים לכלול כאבי ראש, סחרחורת, בלבול, בחילות, הקאות, קוצר נשימה, חולשה, פרכוסים ובמקרים חמורים אובדן הכרה. אלה מצבים נדירים בהקשר של פירות רגילים, אבל הם אפשריים לאחר צריכה חריגה של גרעינים מרוסקים או תוספים מפוקפקים. ילדים רגישים במיוחד משום שמשקל גופם נמוך יותר.
ההנחיה להורים פשוטה: לא צריך להוציא תפוחים מהבית, אבל כן צריך ללמד ילדים לא ללעוס גרעינים ולא לפצח חרצנים. בדובדבנים, משמשים ואפרסקים חשוב להוציא חרצנים לפני הגשה לילדים צעירים גם בגלל סכנת חנק, ולא רק בגלל אמיגדלין. אצל פעוטות, פירות עגולים וקשים דורשים חיתוך מתאים לגיל.
גם בעולם המבוגרים יש נקודת זהירות. אנשים שמכינים שייקים, מחיות, ליקרים או ריבות ביתיות לא צריכים לטחון חרצנים של פירות לתוך המזון. גרעינים אינם תוספת בריאותית. הם אינם "מנקים את הגוף", אינם מחזקים את מערכת החיסון, ואינם טיפול טבעי למחלה. הם חלק מהפרי שמיועד להישאר מחוץ לצלחת.
יש גם הבדל בין גרעין קטן של תפוח לבין חרצן קשה של משמש או אפרסק. החרצן הגדול כולל קליפה קשה ובתוכו גרעין פנימי. יש אנשים שמפצחים אותו ואוכלים את הגרעין הפנימי, ושם הסיכון גבוה יותר. ככל שהגרעין מרוסק יותר, כך החומר הפעיל זמין יותר לפירוק.
המסר הבריאותי צריך להיות מאוזן. פירות הם מזון מומלץ. הם מספקים סיבים, מים, ויטמינים ופוליפנולים, ותורמים לתזונה מגוונת. אין סיבה להפוך את תפוח העץ לסכנה. אבל יש סיבה להפסיק להתייחס לכל חלק בצמח כאכיל רק מפני שהוא טבעי.
אם ילד לעס כמות גדולה של גרעינים או אכל גרעיני משמש מרוסקים, ואם מופיעים תסמינים כמו הקאות, חולשה, ישנוניות חריגה, סחרחורת או קושי נשימה, יש לפנות מיד לייעוץ רפואי או למרכז הרעלות. ברוב המקרים של בליעה אקראית אין צורך בפאניקה, אבל כשיש ספק עדיף לשאול.
הפרי נשאר בריא. הגרעין, לעומת זאת, נועד להגן על הצמח ולא להזין אותנו. לפעמים הגבול בין מזון לרעלן נמצא בדיוק בנקודה הקטנה שאנחנו רגילים לזרוק לפח.
התרעות פיקוד העורף