החומרים שאחראים לכך נקראים קוקורביטצינים. מדובר בתרכובות טבעיות שהצמח מייצר כהגנה מפני מזיקים. במשך שנים של טיפוח חקלאי, הזנים שנמכרים למאכל פותחו כך שיכילו רמות נמוכות מאוד של אותם חומרים. לכן הרעלה מקישוא מסחרי היא נדירה - אבל נדירה אינה אומרת בלתי אפשרית.
המקרים המדווחים בעולם קשורים לעיתים קרובות לגידול ביתי, שימוש בזרעים שנשמרו מעונה קודמת, הכלאה לא מבוקרת עם זני נוי או תנאי עקה של הצמח, כמו חום כבד ויובש. התוצאה יכולה להיות קישוא שנראה רגיל לגמרי מבחוץ, אבל מכיל רמה גבוהה יותר של קוקורביטצינים. אין צבע מיוחד ואין כתם שמסגיר אותו. הסימן העיקרי הוא הטעם.
בישול אינו פותר את הבעיה. קוקורביטצינים אינם נהרסים בהכרח בבישול רגיל, ולכן אם קישוא מר לפני הבישול או אחריו, לא מנסים "לאזן" אותו עם מלח, סוכר או רוטב. זורקים. גם אם רק חלק מהתבשיל מר, עדיף לא לקחת סיכון, בעיקר כשמדובר בילדים, נשים בהריון, קשישים או אנשים עם מחלות רקע.
הסיפור הזה חשוב במיוחד בישראל, שבה רבים מגדלים ירקות בגינות ביתיות, במרפסות ובחלקות קהילתיות. גידול ביתי הוא בריא ומהנה, אבל שימוש בזרעים ממקור לא ברור עלול להגדיל סיכון להופעת תכונות לא רצויות. מי שמגדל קישואים או דלעות בבית צריך להשתמש בזרעים המיועדים למאכל, להימנע מערבוב עם דלועי נוי, ולא להתעלם מטעם חריג.
הקישוא שייך למשפחת ירקות בריאה, עשירה במים, דלה בקלוריות ומתאימה לרוב האנשים. הוא טוב במרקים, פשטידות, תבשילים ומנות לתינוקות בהתאם לגיל ולהנחיות התזונה. דווקא משום שהוא נתפס כירק כל כך תמים, חשוב להכיר את הסימן היחיד שבאמת צריך לעצור אותנו.
במטבח הביתי הכלל קצר: קישוא רגיל אוכלים, קישוא מר זורקים. בלי טעימות חוזרות, בלי "אולי זה יעבור בבישול", ובלי לתת לילד לנסות. הגוף כבר המציא עבורנו מערכת התרעה פשוטה, והיא יושבת על הלשון.
התרעות פיקוד העורף