גמר המונדיאל הקפיץ את המדדים: זה מה שהתחולל בגופם של השחקנים

כדורגל ברמה הזאת הוא מאמץ גופני חריג. השחקנים אינם רצים בקצב אחיד, אלא עוברים שוב ושוב בין הליכה, ריצה קלה, האצה חדה, שינויי כיוון, קפיצה, מאבק גופני ובעיטה. כל פעולה כזאת דורשת שילוב אחר של מערכות אנרגיה, ובין פעולה לפעולה הגוף מנסה להשיב לעצמו חלק מהיכולת שאבדה.

התגובה מתחילה במוח. ברגע שהשחקן מזהה סכנה, הזדמנות להבקעה או שריקה אפשרית של השופט, מערכת העצבים הסימפתטית נכנסת לפעולה. קצות העצבים משחררים נוראדרנלין ובלוטות יותרת הכליה מפרישות אדרנלין אל מחזור הדם. הדופק עולה, עוצמת ההתכווצות של הלב מתחזקת, דרכי הנשימה מתרחבות והכבד משחרר יותר גלוקוז כדי להעמיד לרשות השרירים אנרגיה זמינה.

רמה גבוהה של קורטיזול לא מעידה בהכרח ששחקן עומד לאבד שליטה או להחמיץ. התגובה משתנה מאוד בין שחקנים ומושפעת מעוצמת המאמץ, מהמתח הנפשי, מהניסיון, מהשעה ביממה וממאפיינים אישיים. הבעיה מתחילה כשהעוררות גבוהה מהדרוש ומפריעה לריכוז, לנשימה ולשליטה בתנועה.

באותו זמן איבר מוחי הקרוי אמיגדלה משתתפת בזיהוי חשיבות רגשית ואיומים, בעוד אזורים קדמיים במוח מעורבים בתכנון, בבלימת תגובות ובהערכת חלופות. בפועל, קבלת החלטה על המגרש נוצרת משיתוף פעולה בין רשתות מוחיות רבות, יחד עם מערכות הראייה, השמיעה, שיווי המשקל והשליטה בתנועה.

שחקן מקצועי אינו מחשב במודע את הזווית של כל מסירה: אלפי שעות של אימונים הופכות חלק גדול מהפעולות לאוטומטיות. המוח מזהה תבניות מוכרות, צופה לאן השחקנים האחרים ינועו ומפעיל את השרירים עוד לפני שהצופה בבית מבין שנוצרה הזדמנות.

אבל דווקא ברגעי לחץ עלולה האוטומטיות להיפגע. הספרות הרפואית טוענת כי קיימים שני מנגנונים מרכזיים לתופעה המכונה "קריסה תחת לחץ". במנגנון אחד, המחשבות על התוצאה, הקהל והאפשרות להחמיץ גוזלות קשב מהפעולה עצמה. במנגנון השני, השחקן מתחיל לפקח באופן מודע מדי על תנועה שהוא יודע לבצע באופן אוטומטי, למשל על מיקום כף הרגל או זווית הגוף. ההתערבות המודעת עלולה לשבש רצף מוטורי שכבר הוטמע היטב.

אין פירוש הדבר שכל לחץ פוגע בביצועים. אצל חלק מהספורטאים, עוררות גבוהה דווקא מחדדת את הקשב ומשפרת את התגובה. הניסיון, תחושת השליטה, שגרת ההכנה והיכולת להתמקד במשימה הקרובה עשויים להבדיל בין בעיטה מדויקת לבין רגע שבו הגוף מרגיש פתאום זר ולא מתואם.

בשרירים מתנהל במקביל מאבק על אנרגיה. כדי להתכווץ, תאי השריר זקוקים למולקולת האנרגיה התאית. בפעולות קצרות ומתפרצות הם משתמשים תחילה במאגרים מיידיים ובקריאטין פוספט. כשהמאמץ נמשך, הגוף מפרק גליקוגן וגלוקוז ומפעיל יותר ויותר את המערכת האירובית, התלויה בחמצן שמגיע דרך הדם.

הגליקוגן הוא מאגר של פחמימות הנמצא בשרירים ובכבד. במהלך משחק כדורגל הוא עשוי להצטמצם במידה ניכרת, במיוחד בסיבי שריר שפעלו שוב ושוב בהאצות ובספרינטים. כשהמאגרים בסיבים מסוימים מתדלדלים, היכולת לבצע ריצה מהירה נוספת, לשנות כיוון בחדות או לייצר בעיטה חזקה עלולה להיפגע.

התמונה אינה אחידה בכל השרירים. גם בדקות האחרונות יכולים להישאר בגוף מאגרי גליקוגן, אבל חלק מהסיבים שעבדו בעומס הגבוה ביותר עלולים להתקרב לדלדול. זו אחת הסיבות ששחקן עדיין מסוגל לרוץ, אבל מתקשה לייצר את אותה מהירות, עוצמה או יציבות שאפיינו אותו בתחילת המשחק.

הארכה בת 30 דקות מעמיקה את האתגר. מחקרים במשחקי כדורגל מדומים מצאו שהארכה מחריפה את העייפות ועשויה להיות קשורה להמשך דלדול הגליקוגן, לירידה ברמת הגלוקוז בדם ולשינויים מטבוליים נוספים. במצב כזה גם פעולה שנראית פשוטה, עצירת כדור או מסירה למרחק קצר, דורשת מאמץ גדול יותר.

בניגוד לאמונה ותיקה, חומצת החלב אינה חומר פסולת שמצטבר עד שהשריר מפסיק לעבוד. במהלך מאמץ נוצר לקטט, שיכול לעבור בין הרקמות ולשמש מקור אנרגיה לשרירים, ללב ולאיברים אחרים. העלייה בחומציות בתוך השריר עשויה להשתתף בעייפות במהלך מאמצים עצימים וקצרים, אבל היא אינה ההסבר היחיד לירידה בביצועים, ובוודאי לא למכלול העייפות בסיום משחק ממושך.

העייפות בכדורגל היא שילוב של כמה תהליכים. מאגרי האנרגיה מצטמצמים, טמפרטורת הגוף עולה, השרירים צוברים נזק זעיר בעקבות ריצות, בלימות ומאבקים, ומערכת העצבים מתקשה לגייס את אותן יחידות מוטוריות בעוצמה ובתזמון שהיו זמינים בתחילת המשחק. גם העייפות המנטלית משפיעה על תחושת המאמץ ועל היכולת להמשיך להגיב במהירות.

הדם ממלא תפקיד מרכזי בשמירה על המערכת כולה. הלב מגביר את תפוקת הדם כדי להעביר חמצן לשרירים ולפנות חום לעור. במזג אוויר חם הגוף נאלץ לחלק את זרימת הדם בין השרירים הפעילים לבין העור, שם החום אמור להשתחרר לסביבה. הזעה מפחיתה את נפח הנוזלים בגוף, ובאובדן משמעותי של נוזלים עלולים להיפגע הוויסות התרמי, המאמץ הגופני ולעיתים גם הדיוק וקבלת ההחלטות.

גם כאן אין כלל אחיד. קצב ההזעה וריכוז המלחים בזיעה שונים מאוד בין אדם לאדם, והשפעת ההתייבשות תלויה בתנאי הסביבה, במשך המשחק ובמידת אובדן הנוזלים. מסיבה זו הצוותים הרפואיים והמקצועיים מתכננים מראש את השתייה, צריכת הפחמימות והמלחים, ולא מסתמכים רק על תחושת הצמא.

אחד המראות המזוהים עם הדקות האחרונות הוא שחקן שנופל לדשא ואוחז בשריר מכווץ. ההסבר שלפיו כל התכווצות נגרמת ממחסור במלח או מהצטברות חומצה אינו מדויק. הראיות הקיימות מצביעות במקרים רבים על הפרעה זמנית בבקרה העצבית של השריר בעקבות עייפות. העצבים המפעילים את השריר מגבירים את פעילותם, בעוד מנגנוני העיכוב נחלשים, והתוצאה היא התכווצות כואבת ולא רצונית. איבוד נוזלים ומלחים עשוי לתרום אצל חלק מהשחקנים, אבל הוא לא מסביר לבדו את כל המקרים.

לקראת דו-קרב בעיטות הכרעה משתנה אופי המאמץ. השחקן כבר אינו צריך לסרוק עשרות מטרים של מגרש, אבל עליו לבצע פעולה אחת מדויקת תחת לחץ קיצוני. הדופק והנשימה יכולים להישאר גבוהים גם בזמן העמידה, כפות הידיים מזיעות והקשב מצטמצם לעבר הכדור, השוער והשער.

ברגעים האלה, כמה שניות של הכנה עשויות להשפיע על השליטה. שחקנים מנוסים נוטים להיעזר בשגרה קבועה של הנחת הכדור, צעדים, מבט ונשיפה. השגרה אינה מעלימה את הלחץ, אבל היא מפחיתה את מספר ההחלטות החדשות שהמוח נדרש לקבל. מנגד, שחקן הממהר לבעוט, משנה החלטה ברגע האחרון או מפנה את מבטו מהשוער עשוי להקשות על עצמו לשמר את התוכנית המוטורית המקורית.

גם השוער נמצא בעומס עצבי חריג. עליו לנתח את זווית הריצה, תנוחת האגן, מיקום הרגל התומכת ותנועת עיני הבועט, תוך ידיעה שהכדור עשוי להגיע לשער בתוך פחות משנייה. זינוק מוקדם מדי מאפשר לבועט לשנות כיוון, וזינוק מאוחר מדי עלול להפוך גם ניחוש נכון לחסר משמעות.

לאחר שריקת הסיום הפעילות נעצרת, אבל הגוף עדיין נמצא בעיצומה של התגובה. הדופק והאדרנלין יורדים בהדרגה, טמפרטורת הגוף נשארת גבוהה ותהליכים דלקתיים מתחילים לתקן את הנזק הזעיר שנוצר בשרירים. מאגרי הגליקוגן ייבנו מחדש במשך שעות, והכאב המוכר שלא תמיד הורגש בזמן המשחק עשוי להופיע דווקא בחדר ההלבשה ובבוקר שלאחר הגמר.