"כל זה לא נאמר כדי לטעון שאיננו צריכים לבקש עזרה מהרופאים. ודאי שאנחנו צריכים, ואנחנו בוודאי צריכים להקשיב בתשומת לב למה שיש להם להגיד לנו. אבל, אפילו אם בעלי המקצוע פועלים כשרק טובתנו לנגד עיניהם, עדיין, אנחנו היחידים שיכולים לשלב את הרגשות וההעדפות שלנו עם המידע הרפואי המתאים, במטרה להגיע להחלטה שנכונה בשבילנו".
בשילוב של מחקרים עדכניים, דוגמאות מהחיים וסיפורי מקרה מציגה מירון־שץ את הכוחות המשפיעים על בחירותיהם של מטופלים: רופאים, מוסדות רפואיים, חברות תרופות, אמצעי התקשורת, המידע הזמין ברשת, וכמובן ה־AI.
רופאים מול מכשולים
פרופ' מירון־שץ, 60, היא חוקרת בינלאומית בתחום קבלת החלטות רפואיות, מרצה ויועצת לארגוני בריאות. היא חקרה ולימדה באוניברסיטאות פרינסטון וקיימברידג׳ ובבית הספר למנהל עסקים וורטון, וכיום היא חברת סגל בפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו.
בספר היא חושפת את המנגנונים הפנימיים המנהלים אותנו בשעת משבר בריאותי, ומציעה כלים מעשיים שיסייעו לנו להבין, לבחור ולהחזיר לעצמנו את השליטה בהחלטות הגורליות של חיינו ושל חיי אהובינו. כמו כן, היא מקווה, הספר יאפשר לרופאים/ות, אחים/ות, וכל אנשי הצוות הרפואי להבין מה באמת קורה במפגש שבין רופא למטופל וכיצד ניתן לנהל אותו באופן מיטבי.
"התחלתי לעסוק בקבלת החלטות רפואיות לפני למעלה מ־20 שנה", היא מספרת. "בהתחלה חקרתי איך אנשים מבינים מידע מספרי. למשל, אישה בהיריון שמקבלת תוצאות של בדיקה גנטית. ואז ראיתי שיש דרכים להציג לנו את המידע כדי שנבין אותו אחרת וגם נרגיש אותו אחרת. כלומר, הרגש מאוד חשוב כשמקבלים מידע רפואי מכל סוג. אני חושבת שהעולם הרפואי מתנהל קצת בנפרד מהיקום הרגשי שבו אנחנו מעבדים את המידע ומתנהלים לפיו.
"המשכתי לחקור עוד סוגים של החלטות רפואיות, עבדתי הרבה בשטח, בייעוץ לחברות פארמה, כדי לראות איך כל זה מתארגן לכך שהמטופלים יוכלו לקבל החלטות בצורה יותר טובה וגם יטפלו בעצמם טוב יותר. ראיתי למשל המון רצון טוב מכל אנשי מקצועות הרפואה, ואני ממש מודה להם על כל מה שהם עושים. אלה אנשים שהמון פעמים רוצים לעשות טוב, אבל לא תמיד מבינים עד הסוף את המכשולים הקיימים. ואז אומרים: 'אין לי שעה וחצי לשבת עם המטופל'. אבל זה לא חייב להיות שעה וחצי. יכולות להיות גם כמה דקות ממוקדות שקולעות למטרה".
לדברי מירון־שץ, הסוגיות שהיא מעלה בספר קיימות בכל מקום ובכל זמן ברחבי העולם, "אצל אנשים שכמובן יש להם מזל ויש להם מערכת רפואית ותרופות. למרות מחסור במשאבים ובזמן שקיים במקומות רבים, וגם אצלנו, אני מראה בספר איך עדיין אפשר לעשות את הדברים בצורה מיטבית".
"החטא הגדול, ובעיניי הבלתי נסלח של רופאים, ורובם לא חוטאים בו, הוא אי־ההבנה שהקשר עם המטופל הוא קריטי. בלי זה אין אמון, אין שיתוף פעולה, אין הפנמה של המידע. כל הדברים משתבשים כשהמטופל שמולך מרגיש שלא אכפת לך. המטופל צריך להרגיש שאתה מתייחס אליו כאל בן אדם – במבט, במילה. זה מאוד משמעותי".
טעות נוספת של הצוות הרפואי, לדבריה, היא הערכת יתר של כמות המידע שהמטופלים יכולים לעכל: "הרופאים רוצים לתת לנו את כל האינפורמציה, זה נשמע נהדר, אבל כשאנחנו מקבלים בשורה לא טובה ומתמודדים עם מידע שקשה לנו רגשית להתמודד איתו, אנחנו המומים, מוצפים וצריכים לעבד, לעכל. הרופא יוצא מגדרו כדי להסביר, אבל כשאנחנו מקבלים הרבה מידע, ייתכן שלא קלטנו אפילו את המושגים הבסיסיים. זה קורה לאנשים הכי אינטליגנטים".
"למנן, להגיד את הדברים הכי חשובים, להגיד אותם כמה פעמים ובמילים מאוד מפורשות. אנחנו, כמטופלים, לא תמיד משדרים לרופאים שלנו את חוסר ההבנה, כי אנחנו קצת מתביישים, נלחצים, מבוהלים".
איש רפואה עשוי, לדעת מירון־שץ, לטעות גם בכך שהוא אינו פורט לפרטי פרטים את הסיכויים והסיכונים בפני המטופלים: "למשל, צריך תמיד להסביר את הצד המבטיח של הטיפול, לצד הסיכונים ותופעות הלוואי, וגם לעדכן על אודות חלופות. הרבה פעמים יש לנו חלופות".
"מטופלים רבים רוצים לקבל תשובות מוחלטות, שחור או לבן. למשל, לשמוע 'אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר'. אני אומרת זאת בנימה סלחנית, כי אני מבינה את המטופלים. אבל אנחנו לא חיים בעולם שיש בו ודאות".
עצה נוספת של מירון־שץ למטופלים היא לא להתבייש: "אנחנו מדברים עברית, אבל אנחנו לא מדברים רפואית. זאת שפה אחרת, זרה, שאנחנו לא מכירים. זה לא הופך אותנו לטיפשים, וזו לא בושה להגיד 'אני לא מבין, את יכולה להסביר לי, או לרשום לי את המונח שהשתמשת בו עכשיו'. אנחנו אנשים אוטונומיים, שיכולים לבחור. כדי לעשות את זה טוב, אנחנו צריכים עזרה וכלים. יש לבקש את הכלים האלה".
היא גם ממליצה להסתכל למציאות בעיניים: "היו לי, לדוגמה, הרבה מחקרים על טיפולי פוריות, דבר מאוד לא פשוט לנשים. חקרנו למה נשים עוברות טיפולים בגיל 43־45, כשסיכויי ההצלחה נמוכים, ורצינו להבין אם הן יודעות שיש כל מיני חלופות, כמו תרומת ביציות. פעמים רבות, כשהועלו הדברים האלה, התגובות היו כעוסות. פעם אפילו צעקו עליי כשהרציתי בנושא. אני לגמרי מבינה את הקושי, אני לא באה מרוע לב, אלא אומרת שיש מקרים שצריך להבין מהי המציאות, להבין מה האופציות שלך, ואז להחליט".
באופן כללי, מציינת מירון־שץ, "קשה מאוד להיות מטופל. כואב לך, אתה פוחד, נבהל. יש אנשים שבמצב הזה לא רוצים לבחור, לא רוצים להחליט. הם רוצים להעביר את ההחלטה לגורם אחר. גם זו דרך".
"כמו בטיפול זוגי: לוודא שמבינים זה את זה".
"אני חושבת שהרבה דברים יתגלו מאוחר יותר, כי כשאתה במצב משברי, אתה מטפל במשבר ועלול להזניח דברים לא אקוטיים. אם נשברת לך הרגל, אתה תמהר לרופא גם כשיש מלחמה. אבל אם אתה קצת לא מרגיש טוב, או מפצה על המתח באכילה לא נכונה ופוחד לעשות בדיקות דם, אלה דברים שתשלם עליהם אחר כך".
בינה רפואית
הבינה המלאכותית, אומרת מירון־שץ, מספקת הרבה מאוד עזרה וכלים הן למטפלים והן למטופלים. "שני הצדדים כמובן צריכים להתייחס לדברים באופן ביקורתי", היא מסייגת. "המטופלים צריכים לשמוח שיש את הכלי הזה, כי הוא מדהים, אבל גם לבדוק מאיפה המידע שהם מקבלים מגיע. יש אתרים שאוספים לתוכם את כל המחקרים המדעיים. המידע שיגיע משם יהיה אמין. לכן כדאי למטופל לבדוק עם AI גם את הסימוכין למידע שהיא נותנת. הרי לא מדובר כאן בשאלה באיזה צבע לצבוע את המטבח, אלא איזה טיפול לעשות".
"הדיאלוג הרפואי השתנה. ברגע שהבינה המלאכותית נכנסה לתמונה זה מעצים אותנו מול הרופא, אנחנו יודעים כאילו כמו הרופאים, אבל זה עדיין כאילו, כי אנחנו לא בעלי המקצוע. כשאנחנו רואים שמשהו לא מסתדר, מובן שחשוב מאוד לשאול את הרופא, זה התפקיד והחובה שלנו. יש כאן שיחה. זה כבר לא 'שבי, תקשיבי, תעשי מה שאני אומר לך'. למטופל יש זכות לשאול וגם לערער על דעתו של המטפל. הוא מכיר את הגוף שלו בצורה הכי טובה, הוא צריך לקחת אחריות. אבל כדי שנהיה שותפים שווים בדיאלוג, לא זהים, אנחנו צריכים לבדוק שהמידע שהבינה מספקת אכן מהימן".
“אין לי נתונים על זה, אבל במצב מינורי יחסית, שקל מאוד לטפל בו, אפשר לקחת עצה מהצ'אט. אם יש משהו רציני, עדיין האדם ייגש לרופא. זה הדבר האחראי והנכון לעשות. הרי אם הצ'אט יציע ניתוח לב פתוח, מה נעשה?".
התרעות פיקוד העורף