המחקר פורסם בכתב העת המדעי "אלצהיימר ודמנציה" של האגודה האמריקנית לאלצהיימר, והתבסס על נתוני מחקר אמריקני ארוך טווח שבוחן את הקשר בין טרשת עורקים, מחלות לב, כלי דם ובריאות המוח. החוקרים ניתחו מידע של 1,712 משתתפים שלא סבלו מדמנציה, 57% מהם נשים. גילם הממוצע בתחילת המעקב היה 53.
המשתתפים הצטרפו למחקר בין השנים 1987 ל-1989. באותה תקופה הם התבקשו לדווח באיזו תדירות הם צופים בטלוויזיה בשעות הפנאי, בסולם שנע בין "אף פעם או לעיתים רחוקות" לבין "לעיתים קרובות מאוד". הם נשאלו גם כמה מזמן עבודתם הם מבלים בישיבה.
יותר מ-20 שנה לאחר מכן, בין השנים 2011 ל-2013, עברו המשתתפים סריקות דימות תהודה מגנטית של המוח. החוקרים השוו בין מבנה המוח של מי שדיווחו על צפייה נדירה בטלוויזיה לבין מבנה המוח של מי שדיווחו על צפייה תכופה מאוד.
הממצאים הראו שאצל הצופים התכופים מאוד נמצא נפח קטן יותר באזורים הנחשבים רגישים לשינויים המופיעים בשלבים המוקדמים של מחלת אלצהיימר. נמצאה גם ירידה בנפח האונות המצחיות, המעורבות בתכנון, בקבלת החלטות, בשליטה בהתנהגות ובתפקודים ניהוליים, וכן באונות העורפיות, שאחראיות על חלק מרכזי מעיבוד המידע החזותי.
במקביל נמצאה אצלם כמות גדולה יותר של מוקדים בהירים בחומר הלבן של המוח. מוקדים אלה נראים בסריקת תהודה מגנטית ונחשבים לעיתים סימן לפגיעה כרונית בכלי דם קטנים במוח. הם שכיחים יותר עם העלייה בגיל, אבל כמות גדולה שלהם נקשרה במחקרים קודמים לסיכון מוגבר לשבץ מוחי, להאטה בתפקוד החשיבתי, לבעיות בזיכרון ולדמנציה.
הקשרים נותרו גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון גורמים שעשויים להשפיע על מבנה המוח, ובהם פעילות גופנית, סוכרת, מדד מסת הגוף, עישון וצריכת אלכוהול. פירוש הדבר שההבדלים לא הוסברו רק בכך שצופים כבדים בטלוויזיה נוטים להיות פחות פעילים מבחינה גופנית.
אחד הממצאים המפתיעים היה שישיבה בפני עצמה לא נקשרה בהכרח למבנה מוח פחות בריא. משתתפים שדיווחו שהם מבלים חלק גדול מיום העבודה בישיבה הציגו בחלק מההשוואות אונות מצחיות, עורפיות וקודקודיות גדולות יותר, לצד נפח קטן יותר של מוקדים בחומר הלבן.
החוקרים מעריכים שאחת הסיבות האפשריות להבדל היא שעבודה בישיבה כוללת לעיתים קרובות פתרון בעיות, ריכוז, קריאה, כתיבה, קבלת החלטות ותקשורת עם אנשים אחרים. פעילויות אלה מפעילות מערכות מוחיות רבות, בניגוד לצפייה פסיבית ממושכת בתוכניות טלוויזיה.
עם זאת, המחקר לא בדק באופן ישיר את מידת המאמץ המחשבתי שנדרשה בכל מקום עבודה, ולא ניתן לקבוע שכל עבודה משרדית מגינה על המוח. ייתכן שאנשים שעבדו במשרות מורכבות יותר היו שונים מלכתחילה בהשכלה, בהכנסה, במצב הבריאותי, בהרגלי החיים או בגורמים אחרים שלא נמדדו במלואם.
החוקרים מצאו גם שהקשרים בין צפייה בטלוויזיה, ישיבה בעבודה ומבנה המוח בלטו בעיקר בקרב גברים. עדיין לא ברור אם גברים רגישים יותר להשפעות האפשריות של צפייה פסיבית, או שהממצא נובע מהבדלים בהרגלי החיים, בסוגי העבודה, בתכנים שנצפו או במספר המשתתפים בכל קבוצת השוואה.
למחקר כמה מגבלות משמעותיות. הרגלי הצפייה בטלוויזיה התבססו על דיווח עצמי ולא על מדידה אובייקטיבית, והמשתתפים לא התבקשו לציין מספר מדויק של שעות צפייה ביום. ההגדרה "לעיתים קרובות מאוד" עשויה להתפרש באופן שונה מאדם לאדם, ולא ברור אם המשתתפים שמרו על אותם הרגלי צפייה לאורך יותר משני עשורים.
מגבלה חשובה עוד יותר היא שהמשתתפים לא עברו סריקת מוח בתחילת המחקר. לכן לא ניתן לדעת אם חלק מההבדלים המבניים היו קיימים עוד לפני הערכת הרגלי הצפייה. ייתכן גם שאנשים עם מאפיינים מוחיים או קוגניטיביים מסוימים נטו מלכתחילה לצפות יותר בטלוויזיה, תופעה המכונה סיבתיות הפוכה.
התרעות פיקוד העורף