אנחנו חיים בתקופה שבה מידע תזונתי זמין בלחיצת כפתור, חלקו מבוסס על מדע איכותי וחלקו על אופנות חולפות ומסרים שיווקיים, ולא תמיד פשוט להבחין ביניהם.
המודעות התזונתית הגוברת תורמת לצריכה גבוהה יותר של ירקות, להפחתת צריכה של מוצרי מזון אולטרה־מעובדים ולשיפור איכות התפריט. אבל לעיתים הרצון לאכול נכון תופס מקום גדול מדי, לא בגלל המזון עצמו, אלא כי הוא מתחיל להשתלט על סדר היום, על המחשבות, על לוח הזמנים ועל היחסים שלנו עם האוכל ועם האנשים סביבנו. למשל, מי שמוותר לעיתים קרובות על ארוחות עם משפחה וחברים כי הוא לא יודע מה יוגש בהן, או מי שנכנס למצוקה אם לא הצליח לאכול בדיוק לפי "הכללים" שקבע לעצמו. לתופעה הזאת יש שם: אורתורקסיה.
מתי הקפדה הופכת לבעיה?
אורתורקסיה אינה מוגדרת כיום כהפרעה פסיכיאטרית רשמית, והיא אינה מופיעה במדריכים האבחוניים המקובלים. עדיין אין קריטריונים מוסכמים לתופעה, אבל היעדר אבחנה רשמית אינו מעיד שאין כאן דבר ממשי, זהו תחום קליני שמתגבש.
עצם התכנון אינו בעיה. מי שמבקש לרדת במשקל, ספורטאים, צמחונים וטבעונים או מתמודדים עם אלרגיה ומחלה נדרשים לא פעם לחשוב מראש על הארוחות, וזה כשלעצמו לגיטימי ולעיתים אף הכרחי. החשד עולה כשהתכנון הופך למקור קבוע של מתח, וכשרשימת המזונות ה"אסורים" מתארכת בלי סיבה רפואית.
בשונה מהפרעות אכילה אחרות, המוקד כאן אינו בהכרח משקל או קלוריות, אלא טוהר המזון והשאיפה לאכילה "מושלמת". גם מזון שנראה בריא מאוד עלול להפוך לבעייתי אם הוא נעשה מצומצם, נוקשה ומלווה בהימנעות. תפריט מוגבל באופן תכוף עלול לגרור חוסר ברכיבים חיוניים, לפעמים בלי ירידה במשקל שתדליק נורה אדומה.
את המונח אורתורקסיה (Orthorexia Nervosa) טבע ד"ר סטיבן ברטמן, רופא אמריקאי, ב־1997, הרבה לפני הרשתות החברתיות. מאז השתנתה בעיקר הסביבה. שיח ציבורי עמוס במסרים על "ניקיון", "טוהר" ו"בחירה נכונה" מספק לתופעה קרקע נוחה, וכשכל רכיב נבחן בזכוכית מגדלת וכל ארוחה מקבלת ציון, קל לאבד פרופורציה. ברטמן עצמו הסתייג מהפיכת כל הרגל אנושי לאבחנה, אך ראה ערך במתן שם לתופעה כדי שאפשר יהיה לדבר עליה, לא כדי לתייג כל מי שאוהב לאכול בריא.
גם אנשי מקצוע בסיכון
אורתורקסיה אינה נחלתם של חסרי ידע. הורוביץ וארגירידס מונים בין גורמי הסיכון נטייה לפרפקציוניזם, חרדה וצורך בשליטה, לצד בקיאות בתזונה ועיסוק מקצועי בתחומי הבריאות. ידע לבדו אינו מבטיח מערכת יחסים בריאה עם אוכל.
צוות חוקרים איטלקי שפרסם בשנה שעברה סקירה בכתב העת "Current Nutrition Reports" חיזק את התמונה. הסקירה אספה ממצאים מחמש מטא-אנליזות והגיעה לשתי מסקנות בולטות. הראשונה: שיעור הסובלים מאורתורקסיה משתנה מאוד בין מחקרים, בהתאם לשאלון שבו הוא נמדד, ולכן אין כיום נתון אחד מוסכם על היקף התופעה. השנייה מחזקת נקודה שכבר עלתה קודם, שאורתורקסיה קשורה באופן עקבי לפרפקציוניזם, לדפוסים טורדניים ולעיסוק כפייתי בפעילות גופנית, ושהיא נבדלת מהפרעות אכילה קלאסיות בכך שהיא ממוקדת בטוהר המזון ולא במשקל.
הרשתות החברתיות מזינות את המגמה הזאת כשהן מחלקות מזונות ל"טובים" ו"רעים", ל"מותרים" ו"אסורים". אבל זו בעיקר תופעה של שיח תרבותי, לא הוכחה לכך שהרשתות לבדן גורמות לאורתורקסיה.
מהמחקרים עולה מצב מורכב יותר: מה שקובע הוא דפוס האכילה לאורך זמן. בקליניקה אני פוגשת לא מעט אנשים שמשוכנעים שהם סוף־סוף מצאו את הדרך הנכונה. הקושי מתחיל כשהכללים מכתיבים את סדר היום: ארוחה ספונטנית כבר אינה אפשרית, נסיעה הופכת למקור מתח, וחריגה קטנה מהתפריט מצטיירת ככישלון.
במקרים כאלה, חלק מהתפקיד שלי הוא לעזור לחזור לגמישות ולראות שאכילה טובה לא מחייבת שאיפה לשלמות. לכן אני משתדלת פחות לשבח "משמעת" תזונתית, ויותר להבין מה המחיר שהיא גובה. במקום לשאול "אכלת בריא?", לברר אם התפריט עדיין משאיר מקום לחיים עצמם: לצאת, לארח ולפגוש אנשים בלי לחשב כל הזמן כל רכיב במנה.
כשהתזונה הופכת מישהו לחרד ומבודד יותר, זה הזמן לעצור.כדאי לבדוק אם הבחירות עדיין בשליטתנו, או שהכללים מנהלים אותנו. אם הסימנים האלה מוכרים לכם או למישהו קרוב, שיחה עם תזונאית או עם אשת מקצוע בתחום הפרעות האכילה יכולה להיות צעד ראשון. אוכל טוב הוא כזה שמתאים לאדם, לא לאידיאולוגיה.
התרעות פיקוד העורף