ספר חדש של עמותת נט"ל, "קו של אור", מאגד לראשונה את הידע, העדויות והמודלים הטיפוליים שנולדו בעקבות אירועי 7.10. פרק ייחודי בספר מציג כיצד צה"ל למד להכיר בהשלכות הנרחבות של הקרבות על הנפש ובנה בזמן אמת מערך חסר תקדים לטיפול נפשי בלוחמים כדי לצמצם אותן.
אחד הסמלים הבולטים לשינוי הזה הוא הפעלת המלש״ע (המרכז לשיקום עורפי של צה״ל) שהוקם מחדש אחרי שנים ארוכות והפך במלחמה למרחב טיפול אינטנסיבי עבור לוחמים שסבלו מתגובות קרב חריפות.
טיפול קרוב לבית
כבר בימים הראשונים שלאחר 7.10 גויסו אנשי בריאות נפש במילואים והוקמו שלושה מרכזי טיפול אזוריים, שקלטו מאות חיילים במקביל. אם בעבר הדגש היה להחזיר את הלוחם כמה שיותר מהר ללחימה, במלש"ע פותחה תפיסה חדשה של "קרבה לבית" במקום "קרבה ליחידה" - חיבור למשפחה, למעגלים האזרחיים ולהגברת תחושת הביטחון הבסיסית.
החיילים קיבלו מענה שהותאם אישית למצבם, ובכלל זה טיפול פרטני ממוקד טראומה, קבוצות טיפול, אימונים גופניים, דיקור, עבודה על ויסות רגשי ומעטפת שיקומית רחבה. במקביל, קב"נים ואנשי בריאות נפש היוו חלק אורגני מהכוחות הלוחמים עצמם.
"השינוי המשמעותי הוא ההבנה שטיפול מוקדם יכול למנוע קריסה ארוכת טווח, ושאי אפשר לטפל רק בלוחם עצמו בלי להתייחס גם למשפחה, לבת הזוג ולמעגלי התמיכה שסביבו".
מ-350 ל-3,500 מטופלים
פרופ' דקל מוסיפה: "בעוד שהצבא הצליח לבנות מערך שמזהה מצוקה בזמן אמת ומעניק מענה בתוך היחידות, המערכות האזרחיות נדרשות להתמודד עם היקפים חסרי תקדים של נפגעי נפש לאורך זמן. מערכת בריאות הנפש הגיעה למלחמה לאחר שנים של עומס, משבר הקורונה ומחסור בתקנים, וכעת היא נדרשת לתת מענה לא רק ללוחמים אלא גם לאזרחים רבים שנפגעו".
"ככל שמספר הפונים גדל, נדרשים עוד מטפלים, עוד מסגרות ועוד מענים המותאמים לרמות שונות של מצוקה. במקביל, רבים מהלוחמים נתקלים לאחר השחרור בתהליך ההכרה מול משרד הביטחון - הליך שנועד להבטיח זכויות ושיקום, אך לעיתים עלול להפוך למסלול ממושך ומכביד דווקא בתקופה שבה נדרשת החלמה".
פרופ' דקל מדגישה כי "בתקופות מסוימות ניתנה גישה מהירה לטיפול עוד לפני השלמת ההכרה הרשמית, אך גם מהלך זה יצר עומס משמעותי על המערכת. כך נוצר פער בין היכולת לטפל בנפגעים בזמן הלחימה לבין האתגר המתמשך של ליווי, שיקום והכרה באלפי נפגעים בשנים שאחריה".
המעבר משדה הקרב לבית
"הלוחם הגיע מנותק לחלוטין: לא דיבר, לא הצליח לעמוד על רגליו ולא יצר קשר עין. במקום לפנות אותו מיד לאחור, הטיפול נעשה בתוך גן ילדים ממוגן סמוך ללחימה, תחת אזעקות וחשש לחדירת מחבלים".
במשך שעות ארוכות ניסה מוניץ להחזיר אותו בהדרגה לתפקוד - דרך שיחה, קרקוע, חיבור למשימה ולחבריו לצוות. בשלב מסוים, בזמן התרעה על חדירת מחבלים, הלוחם ביקש לפתע את הנשק שלו כדי לסייע בחיפוי ובסוף אותו יום כבר ישב עם שאר הלוחמים בתדריך המבצעי.
"הצבא הבין שחשוב לעבד את אירועי המלחמה, ברמת הפרט, הצוות והיחידה ולנסות ללוות את הלוחמים תוך כדי הלחימה, במעברים הביתה ולאחר מכן'" אומרת פרופ' דקל.
בכל זאת, היא מזהירה שהחברה הישראלית עדיין נמצאת רק בתחילת ההתמודדות: "המלחמה הזאת יצרה טראומה בקנה מידה שלא הכרנו. גם אם המודעות השתנתה, מערכות השיקום ובריאות הנפש עדיין יצטרכו להתמודד במשך שנים עם המספרים, עם העומס ועם דור שלם שחזר מהמלחמה אחרת מכפי שנכנס אליה".
התרעות פיקוד העורף