ההמלצה הבטוחה יותר היא שיתוף חדר בלי שיתוף מיטה: התינוק ישן בחדר ההורים, קרוב אליהם, אבל במיטה, עריסה או משטח שינה משלו. כך אפשר לשמוע אותו, להאכיל אותו בקלות ולהרגיע אותו, בלי לחשוף אותו לסיכונים של מיטת מבוגרים. מיטה של מבוגרים לא תוכננה לתינוק: יש בה כריות, שמיכות, מזרן רך יותר, מרווחים ולעיתים עוד אדם ישן שאינו מודע לתנועותיו.
יש הורים שמספרים ששינה משותפת היא הדרך היחידה לשרוד. זו מציאות שצריך להתייחס אליה ברצינות, לא בהטפה. עייפות קיצונית היא גורם סיכון בפני עצמה. לכן הפתרון המעשי הוא להכין מראש סביבת לילה בטוחה ככל האפשר: עריסה צמודה למיטת ההורים, תאורה חלשה, מקום להנקה או האכלה, והחזרה של התינוק למשטח השינה שלו אחרי שסיים לאכול.
גם אביזרים שנראים בטוחים עלולים להטעות. "קן" לתינוק, כרית הנקה, טרמפולינה, סלקלון או עגלה אינם תחליף למשטח שינה תקני. אם התינוק נרדם בהם, רצוי להעבירו למיטה בטוחה בהקדם, לפי הנסיבות וללא סיכון נוסף.
יש משפחות שבהן השינה המשותפת נובעת מלחץ רגשי: ההורה מפחד שהתינוק יפסיק לנשום, ולכן משאיר אותו צמוד. בפועל, קרבה במיטת ההורים לא מבטיחה בטיחות. ניטור מתמיד של הורה ישן לא קיים באמת. דווקא כללי השינה הבטוחה מפחיתים סיכון יותר מתחושת שליטה מדומה.
הורים צריכים לשאול את עצמם לא מה הכי נוח ברגע המשבר, אלא מה הכי בטוח כשהם נרדמים בלי לשים לב. התשובה הרפואית ברורה: התינוק קרוב, אבל במיטה משלו.
התרעות פיקוד העורף