היא מסירה את הכפפה ורואה טיפת דם. עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. היא צריכה לדווח, להיבדק ולהתחיל בירור. אבל מעבר לדלת ממתינים 20 מטופלים. היא עובדת לבד. הדיווח ייקח זמן, וגם היא צריכה להידגם. מי ידגום אותה עכשיו?
היא מתלבטת. היא חושבת על הבדיקות, על ההמתנה לתוצאות ועל האפשרות שנחשפה למחלה. ובינתיים המטופלים ממשיכים להמתין. לאחר רגע של היסוס היא מחליטה לקבל את המטופל הבא.
דקירה ממחט אינה "חלק מהעבודה". זהו סיכון תעסוקתי נפוץ שצריך וניתן להפחית. מחקרים בעולם מצביעים על כך שחלק משמעותי מאירועי החשיפה לדם ולנוזלי גוף כלל אינם מדווחים. במחקר שערכנו במחוז ירושלים של מאוחדת מצאנו שיעורי חשיפה לא מבוטלים בקרב אחיות, אחים ולוקחי דמים, כאשר מרבית האירועים היו קשורים למחטים מסוג פרפרית.
מאחורי כל אחד מהמספרים האלה עומד אדם. פעולה שגרתית הופכת ברגע אחד לאירוע שממשיך ללוות את העובד גם הרבה אחרי שהמחט הושלכה לפח. המחיר הישיר של אירועי החשיפה כולל בדיקות, מעקב רפואי, טיפול ואובדן זמן עבודה. אבל יש גם מחיר שקשה למדוד: הפחד מהדבקה, חוסר הוודאות, ההמתנה לתוצאות והעומס הרגשי. במחקר שלנו כ-40% מאנשי הצוותים הרפואיים שנדקרו דיווחו שהאירוע גרם להם למצוקה רגשית משמעותית.
החדשות הטובות הן שדקירות אינן גזרת גורל. כיום קיימות מחטים בטיחותיות שכוללות מנגנון הגנה מובנה המפחית את הסיכון לפציעות דקירה. כאשר קיימת חלופה בטיחותית ויעילה, ראוי לבחון את האפשרות להפוך אותה לברירת המחדל.
נכון, ציוד בטיחותי עולה יותר. אבל השאלה אינה רק כמה עולה המניעה, אלא כמה עולה היעדרה. העלות איננה מסתכמת ברכש. היא כוללת גם בדיקות, מעקבים, אובדן זמן עבודה והמחיר הנפשי שמגיע איתם.
בעולם ניהול הסיכונים והנדסת הבטיחות מקובל שטעויות אנוש יקרו. לכן מערכת בטוחה אינה מסתמכת רק על זהירותו של העובד, אלא מוסיפה שכבות הגנה שמפחיתות את הסיכון שהטעות תהפוך לפציעה. בדיוק כפי שלא מסתפקים באמירה "תנהגו בזהירות" אלא משתמשים בחגורות בטיחות, כריות אוויר ומערכות הגנה נוספות.
אנחנו מצפים מאנשי מערכת הבריאות להגן על הבריאות של הצוותים הרפואיים. השאלה היא כמה אנחנו, כחברה וכמערכת בריאות, מוכנים להשקיע כדי להגן עליהם. כי כשאפשר לבחור בדרך בטוחה יותר, לא מספיק לבקש מאנשים להיות זהירים יותר. צריך גם לתת להם את הכלים שיסייעו להם לחזור הביתה בריאים בסוף יום העבודה.
התרעות פיקוד העורף