אני לא נוהגת לצום בתשעה באב, אבל באותו יום בתשס"ו החלטתי לצום. הצום היה קל עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. פתאום הרגשתי שכל איברי הבטן משתוללים. כשהסתיים הצום עמדתי בסלון, הסתכלתי לשמיים וביקשתי מהקב"ה שיחזיר את כל הלוחמים להוריהם, וכאן פתאום הפסיק כאב הבטן. התברר לי בדיעבד שברגעים אלה נהרגת, בן יקר שלי. יהונתן שלי. אני מדברת עליך המון, ולא בלשון עבר. לא מזילה דמעה. אתה לא אוהב אמא בכיינית, רק שמחה. ובכן, אני משתדלת להיות תמיד בשמחה וללכת בדרכך.
החברים הנאמנים שלך פוקדים את ביתנו לעתים קרובות, משתדלים להיות איתנו ברגעים רגישים וכואבים. מעלים זיכרונות מימים טובים. גם החברים מהצבא שומרים על קשר. בשבת אני מעלה זיכרונות מהימים שלפני לכתך, התור לרחוץ כלים בשבת אחרי הג'חנון, שתינו כל אחד בשלוש כוסות, השתמשנו בהרבה צלחות וסכו"ם - כדי שיצטברו לך הרבה כלים לרחוץ. אנחנו צחקנו ואתה התרגזת.
זוכרים את התחרות במשחקי המחשב והוויכוח על מכבי נתניה.
התרעות פיקוד העורף