חלפו להן יותר מ־40 שנים מאז שהלכתם, אך אני לא שוכח, אפילו לא לרגע. לא את הרגעים לפני היציאה לקרב, ולא את הדממה שהייתה במהלך נוהל הקרב לקראת המבצע לכיבוש שדה התעופה בביירות.
הייתי בסך הכל בחור צעיר בן 21, מוקף בחיילים בני 18. את אותו בוקר יום שישי, שבו קראתי לכם לשוב לבסיס לאחר שסוף־סוף הגעתם לבני משפחותיכם ולחברכם, אני לא אשכח. עזבתם הכל מבלי להסס ולהטיל ספק בפקודה שניתקה אתכם מהיקרים לכם. מבלי לבזבז זמן החלטתם לעלות צפונה והצטרפתם לפלוגה. אני זוכר את השיחות שניהלתם לפני הקרבות, אבל את החששות מעולם לא הבאתם איתכם לשדה הקרב. הייתם נאמנים לחברים שבפלוגה ולערכים שהבאתם מהבית.
לכולנו היה ברור שמהמלחמה הזאת כנראה לא נחזור בהרכב מלא. לא אשקר לכם, גם היום אני שואל את עצמי מה ניתן היה לעשות אחרת כדי לראות אתכם היום כאן איתנו.
אינכם יודעים, אך את הקרב שניהלנו בכפר סיל ואת המבצע לכיבוש שדה התעופה בביירות הגדיר הרמטכ"ל דאז רפאל איתן כקרבות הכי קשים של מבצע שלום הגליל. כשסיימנו את שלב החילוץ של הנפגעים עמדנו בדממה כל החיילים של הפלוגה, ולאט־לאט הבנו את שאירע. לחלקנו זלגו הדמעות, אחרים סירבו במשך זמן רב להאמין כי חבריהם מהפלוגה לא שבו מהמשימה.
היום התמונות שלכם מונחות אצלי על שולחן העבודה, ובין המשימות השוטפות לבין הפגישות הארוכות אני מוצא אצלכם את התקווה והרוח להמשך העשייה והנתינה למען המדינה שכל כך אהבתם. כולכם, ללא יוצא מן הכלל, ידעתם לוותר על עצמכם כדי לתרום למדינה ברמה הנאצלת והגבוהה ביותר. איתן, אתה ביקשת לחזור לפלוגה ולהילחם לצד חבריך. דוד, אתה מצאת את הדרך לשלב חיים דתיים לצד השירות הצבאי מבלי שזה יפגע בשאר הפלוגה. וולף, אף שזאת לא הייתה הפלוגה האורגנית שלך השתלבת בה בן רגע.
התרעות פיקוד העורף