"לטוקיו הגעתי מוכן ברמה הפיזית. הייתי בכושר טוב, מדורג ראשון בעולם. אבל הווייב היה אחר. לפעמים יש הצעות מאד מפתות כלכלית וקשה להגיד לא. את זה למשל לא עשיתי. הרגשתי שאני חייב לכבוש את העולם וזה קצת פגע בי"
"ההנאה מההצלחה היא קצרת טווח. אתה עומד על הפודיום, ובטח כשאתה בראש הפודיום, ורק שם אתה מבין את המשמעות של זה. אבל זה רגע מאד קצר. שומעים את המנון התקווה, אומרים לך לרדת - וזה נגמר"
"המאמן הראשון שלי, אמר לי משהו שנחרט לי עד היום ואני יורה אותו תמיד לכל מיני אנשים שאני אוהב ושאני רוצה שהם יחוו את אותה חוויה. הוא אמר לי: 'תבטיח לי שזה לא יהיה השיא שלך'".
בחודש מאי האחרון חזר פיטר פלצ'יק מאליפות העולם בקטאר עם מדליית ארד ורגשות מעורבים. יומיים לפני שהמריא לתחרות נולדו לו ולרעייתו דניאל תאומים. "להיות אבא ועוד לשניים זה פתאום מאפס למאה. עוד לא הספקתי לעכל וכבר טסתי לקטאר. זה הציף אותי רגשית, הייתה נפילת מתח מאוד גדולה" הוא מספר. "מצד אחד זה הקליל אצלי משהו בחוויה של התחרות, אבל מצד שני חזרתי מאד מאוכזב, מכיוון שהייתי מאד מוכן לתחרות הזאת וציפיתי לזהב".
היום כשהתאומים בני ארבעה חודשים, אתה מרגיש שזה משנה אצלך משהו?
"יש לזה פרופורציות אחרות, גם אם מאז שהם נולדו אני ברוך השם רק מנצח. אבל כן, יש שינוי. אני קם כל בוקר עוד יותר מוקדם ממה שהייתי קם רק כדי לבלות איתם את החצי שעה-שעה לפני שאני יוצא לאימונים".
כשפלצ'יק מדבר על אימונים, הוא מתכוון לגולת הכותרת אליה הוא נושא עיניים: אולימפיאדת פריז באוגוסט הבא, אליה הוא מתכוון להגיע מוכן הרבה יותר מטוקיו 2020.
תקציר הפרקים הקודמים: נבחרת הג'ודו הישראלית חזרה אומנם מאולימפיאדת טוקיו עם מדליית ארד קבוצתית, אך פלצ'יק, שהיה התקווה הגדולה של המשלחת הישראלית, הודח בתחרות האישית ולא התברג בפודיום.
"זו תחושת החמצה שמלווה בהמון כאב", הוא מודה. "זו רכבת הרים רגשית של ממש. אתה מבין שזה הישג היסטורי ושזו הפעם הראשונה שקבוצה ישראלית מתחרה בג'ודו, ומנגד זה ענף יחידני, ופתאום זו קבוצה. לי היו בסך הכל 48 שעות להכיל את ההפסד שלי, ומיד לאסוף את עצמי לקראת התחרות הקבוצתית. זה היה אחד הדברים הכי קשים בחיי. את כל הניצחונות הובלתי ביום הזה והייתי קצת כמו אמא אווזה. הבנתי שחובת ההוכחה היא עליי, ואיך שאני אפתח את הקרב הראשון - זו תהיה השרשרת שתלווה אותנו".
וניצחת את הקרב שלך תוך 20 שניות.
"אני זוכר שקפצתי וצרחתי ממש על כל הנבחרת מהבמה. היינו אחוזי דיבוק. זה עזר קצת להתמודד, אבל מהר מאד הבנתי שאני לא רוצה להתרפק על זה כאילו זה הישג שלי, ותוך חודשיים וקצת כבר הייתי בחזרה באימונים בווינגייט. היום אני כל כולי מכוון לאולימפיאדת פריז. זה היה גם ככה לפני טוקיו, אבל בדיעבד אני יודע שעשיתי כמה טעויות. אני מרגיש שאני מגיע לאולימפיאדה השנייה שלי עם שלוות נפש".
אילו טעויות עשית?
"גם אז הגעתי מוכן ברמה הפיזית. הייתי בכושר טוב, מדורג ראשון בעולם. אבל הווייב היה אחר, האנרגיה היום היא אחרת ואני מעריך שזה קשור לארגז הכלים שיש לי היום. אני יודע שחשוב להיות ממוקד, לא לתת לכל מיני גירויים מבחוץ להזיז אותי מהמטרה שלי ומהיעדים שהגדרתי. היום אם למשל מציעים לי משהו, מפתה ככל שיהיה ואני מרגיש שאני מתפזר או שזה מתנגש עם אימון או תחרות או אפילו סתם במחשבה ברמת ההכנה, אני מיד אתקשר ואבטל. לא משנה כמה כסף זה, ולפעמים יש הצעות מאד מפתות כלכלית וקשה להגיד לא. את זה למשל לא עשיתי לפני טוקיו, הרגשתי שאני חייב לכבוש את העולם וזה קצת פגע בי".
כוח על
פלצ'יק נולד לפני 31 שנה בחצי האי קרים במשקל חמישה ק"ג (!), ועלה ארצה כשהיה בן תשעה חודשים בלבד. לעולם הג'ודו הוא נכנס כבר כשהיה בן ארבע. "זה לא היה חוג", הוא עוצר אותי מיד. "בזמנו לא הרבה ילדים בחרו דווקא בג'ודו, כי לא הייתה הילת המקצוע של היום. אצלנו זו הייתה בחירה מתוך משמעת של חינוך סובייטי. סבא שלי רצה לתת לי את הערך של משמעת עצמית וגם הצליח. הוא הבין שככל שינחיל לי מהר יותר את הערך הזה, ככה יהיה לי קל יותר עם מורכבויות החיים. ולדעתי היום זה כוח העל שלי".
מהרגע הראשון הוא ידע שהעתיד תחרותי, "אבל לא הלך לי כל כך טוב בהתחלה. קיבלתי מכות והפסדתי המון. הייתי בוכה ולוקח ללב, וגם סבא שלי לקח את זה קשה". בהמשך הפוטנציאל התחיל להבשיל, ובגיל צעיר מאד הוא מצא את עצמו מתחרה באליפויות ישראל ונוסע לתחרויות בחו"ל. "בפעם הראשונה שזכיתי בתחרות אלוף האלופים, שהייתה תחרות של כל אלופי המחוזות בארץ, הבנתי שאני באמת טוב. ואז קוראים לך לנבחרת הצעירה ואתה מתחיל לטוס לתחרויות ולייצג את המדינה, ושם מתחיל המסע המקצועי".
ההישגים שלו לאורך השנים מרשימים: הוא הוכתר לאלוף אירופה בשנת 2020, במשקל עד 100 ק"ג, ויש לו מדליות מכל תחרות שהשתתף בה. בגראנד סלאם פריז הוא זכה בזהב, גם באליפות אירופה בליסבון ועוד קצרה היריעה. מקטאר, כאמור, הוא חזר עם הארד.
"בגיל 19 זכיתי בתואר אלוף אירופה עד גיל 21, וזה באמת היה הישג יוצא דופן, ותמיד כשחוזרים למועדון בראשון לציון עם המדליה, יש טקס כזה שעושים לך כולם עם מחיאות כפיים. המאמן הראשון שלי, אמר לי משהו שנחרט לי עד היום ואני יורה אותו תמיד לכל מיני אנשים שאני אוהב ושאני רוצה שהם יחוו את אותה חוויה. הוא אמר לי: 'תבטיח לי שזה לא יהיה השיא שלך'".
זה משפט מניע.
"יש משהו מאד סקסי בלהביא מדליה, ואתה מסתובב כמו טווס ובא לך רק שיאהבו אותך וכל זה. אבל זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. מאז, כל הישג שאני מייצר וכל מדליה שאני מקבל, אני מיד אומר לעצמי 'זה לא יהיה השיא שלי'".
אתה לא מרגיש שאתה מפספס בזמן אמת?
"ההנאה מההצלחה היא קצרת טווח. אתה עומד על הפודיום, ובטח כשאתה בראש הפודיום, ורק שם אתה מבין את המשמעות של זה. אבל זה רגע מאד קצר. שומעים את המנון התקווה, אומרים לך לרדת - וזה נגמר. איך הרבה זמן להנות מזה. מצד שני, ככל שתחזור יותר מהר למה שצריך באמת, לעבודה הקשה ולתהליך, זה ימשיך לבוא".
שנה וחצי של שיקום
גיל 31 הוא אמנם לא גיל צעיר לספורטאי, אבל אף שפלצ'יק מתייחס בביטול לעניין הגיל ונמצא בשיא שלו, הן מבחינת כושר והן מבחינת הישגים, הוא קצת "ילד מבוגר" כמו שאוהבים לכנות אותו. כשיושבים לשיחה איתו, אי אפשר להתעלם מכמה הוא עמוק, מבריק, חד ומלא באינטליגנציה רגשית. "זה כחלק מכל התהפוכות שעברתי בחיי. בפרק זמן מאד קצר עברתי שינוי מערכתי ומהותי מאד גדול. אני מרגיש שאני מכיל יותר, פחות אימפולסיבי, חושב בצורה אנליטית קודם כל מה אני צריך לעשות ולא מה אני רוצה, אלא מה נכון לי".
זה קשור לפציעות הקשות שעברת ב-2014 וב-2016 שכמעט גמרו לך את הקריירה?
"הפציעה הראשונה זרקה אותי מחוץ לנבחרת ומחוץ למסגרות, ושם באמת הרגשתי אבוד. דווקא הפציעה ב-2016 עזרה לי למקד את עצמי מחדש ולקבל ברגע האמת החלטה גורלית ולא יצאתי מהמסגרת, בניגוד לפעם הראשונה שפשוט ברחתי. הייתי צעיר מאוד, הפציעה הייתה מאד מורכבת - שנה וחצי של שיקום בלי הכלים והכוחות הנפשיים להתמודד עם זה".
התאכזבת כשהבנת שלא תגיע לאולימפיאדת ריו?
"זה היה קשה מאוד. לא הייתי מועמד למדליה, אבל בכל זאת רציתי להיות שם, וכשזה נלקח ממני כמעט עזבתי הכל ואמרתי תודה רבה ושלום לג'ודו. יש לי ממש צמרמורת עכשיו כשאני חוזר לרגע הזה. מתוך הכאבים של אחרי הניתוח בפציעה הלא פשוטה, הבנתי שמכאן אני רק צומח. ואחרי שיקום ארוך גיליתי את הצד השמאלי שלי. כל חיי הייתי דומיננטי ימני, ומפה נולד משהו חדש".
אחד המאמנים בצוות שלו (תחת אורן סמדג'ה) גיל עופר, החליט שהוא לוקח את פלצ'יק תחת חסותו ומלמד אותו לעבוד בשמאל. "נולדתי שמאלי, אבל סבתא שלי הכריחה אותי לכתוב בימין כי ככה זה אצל הרוסים, וכל חיי התכחשתי לצד הזה. אבל הנה, היום זה הנשק שלי, אני הכי מדויק בשמאל".
השיקום ב-2016 פתח לפלצ'יק עולם חדש, ושנה מאוחר יותר הוא כבר דורג בעשירייה הראשונה בעולם. "אבל לא קפצתי על הגגות", הוא מזדרז להבהיר. "כבר הבנתי שאני עושה תהליך וזה חלק מהדרך עד שאהיה מספר אחת".
ג'ודו זה ספורט שקשה להתקיים ממנו, יש תקציבים בזכות המדליות, אבל זה לא באמת מספיק.
"בהתחלה אתה נשען על ההורים ועל עמותות ונמצא במעין מרוץ עם עצמך להביא את ההישג שבזכותו יגיעו התקציבים. אני זוכר שבנבחרת הבוגרת כל כך שמחתי שהבאתי הישג וקבלתי כמקצוען 500 שקלים. היום מקבלים קצת יותר, וזה עדיין לא הרבה, אז תחשבי מה היה אז. אבל תחושת ההישגיות - אין שניה לה. אמרתי תודה ואיזה כיף שאני בפנים".
ולא בחלת בשום עבודה.
"זו אחת הטעויות שעשיתי בדרך. בין הפציעה הראשונה לשנייה עבדתי בכל מיני עבודות לצד האימונים. משומר ברים בלילה, למוכר קיוסק ומדריך ילדים. חוסר המיקוד הזה גרם לי לא להביא לידי ביטוי את מי שאני ומה שאני יכול להיות. הייתי ישן בראשון לציון ואז נוסע לווינגייט ולפעמים ישן שם באוטו בחניון. אני יודע שעברתי דרך שלא כולם היו שורדים אותה, ושאני מי שאני בעיקר בזכותה".
כיום משמש פלצ'יק כפרזנטור לחברת דלתא ("הקמפיין הגדול ביותר שהיה לי עד כה") ובקרוב יככב בפרסומת של מור השקעות. אין לו תלונות לגבי מצבו כיום, למרות שהיצר ההישרדותי טבוע בו ומלווה אותו מילדות.
"זה עניין שלעולם לא ייתן לי מנוח. זה מנוע להצלחה אבל יש בו צד אפל, כי הוא מכרסם אותך מבפנים אם אתה נותן לו להשתלט עליך. זה מקום שבילדות תמיד רציתי לבלוט ולהצליח ולא ידעתי איך לעשות את זה. ואולי גם בקטע הכלכלי, לראות את סבא שלי מנקה רצפות בשמונה בערב ולנסות לעזור, ואמא שלי שעבדה בהמון עבודות. זה הכל מהכל. והיצר הזה, החרדה הזאת, היא מה שמניע אותי, זה מה שמחייה אותי. אני קם בבוקר עם טירוף בעיניים ורצון לכבוש את העולם ולא משנה כמה מדליות יהיו לי בארון".
השליחות של פלצ'יק
בילדות הלא פשוטה שלו, יש גם סיפור משפחתי סבוך. אביו הביולוגי עזב את הבית לאחר לידתו, ומאז נותק הקשר. מי ששימש לו כאב הוא איסר, בן זוגה של אמו. פלצ'יק לא אוהב לדבר על אביו הביולוגי ומעדיף להתמקד בהווה ובעתיד כאב לשני תינוקות. "הבנתי רק בגיל מאוחר שהייתה לי ילדות שונה מילדים אחרים. לא באמת גדלתי בתא משפחתי כמו באגדות, ורק לימים הבנתי שזה דווקא הכוח שלי. כילד אתה חווה פאזל שהוא לא שלם, ואתה מנסה להרכיב את החתיכה שחסרה לך בכל מיני מקומות. בהתחלה זה היה סבא שלי, ובגיל 9 הכרתי את איסר, בעלה של אמא שלי, שהיה אבא שני שלי רוב חיי.
"גם המאמן הראשון שלי גם שימש באיזה שהוא מקום בתפקיד כזה. ויש לי שני חברים טובים שנפגשנו ביום הראשון בחטיבה והם הפכו לאחים לכל דבר. אז אני זוכר את ה "אבא יביא לי", "אבא ייקח אותי" שאמרו החברים ולפעמים זה צרם לי, לשמוע את ה'אבא' הזה כילד, וכל יום זה פגש אותי במקום אחר. אבל היום זה גורם לי לרצות להיות אבא מיוחד".
מה זה אומר?
"אני רוצה להיות לא סתם אבא מעורב ונוכח, אלא אבא שנותן כלים לילדים. אני לא רוצה להיות חבר שלהם, גם זה יגיע. בא לי לתת להם את ארגז הכלים הזה שיוכלו להתמודד עם החיים האלה לא פחות ממה שאני התמודדתי, ושיהיה להם יותר קל אולי. אני יודע שהם יצטרכו לעשות טעויות ואולי יהיה להם קשה, אבל אם אני אתן להם את ארגז הכלים הנכון הזה, הם יהיו לוחמי על".
פלצ'יק שמתנהל בחכמה וכבר חושב על היום שאחרי הג'ודו. הוא מפעיל אתר מתוחזק וצוות שעושה עבורו הכל גם ברמה העסקית, אבל הוא לא יכול באמת לשחרר שליטה, ואוהב להיות נוכח. אחת מההחלטות שלקח היא להרצות מול גופים וארגונים. אבל כרגע, הוא מסייג, זה עדיין בחיתולים. "אני מכוון מטרה לאולימפיאדה ולוקח הרצאה אחת פעם בכמה חודשים. אני בוחר את ההרצאות בפינצטה, לפי ערך כלכלי וארגוני, נניח אבל כמובן לא נותן לזה להסיט אותי ממסלול. בינתיים זה רק בטעימות".
מה עם ספונסרים? המצב במדינה משפיע?
"הייתה תקופה קשה ויש כמה חברות שנכנסו לקשיים. בתחילת העונה, דווקא כשהייתי בפיק של הקריירה, גם חוויתי את זה גם על עצמי. אבל עכשיו הדברים מסתדרים. היה לי דיסוננס כזה בהתחלה, איך גם החסויות לא מתפוצצות איתי כשאני בשיא של עצמי, אבל אני מתייחס לצד הזה לא באופן פרסונלי. מבין שזה נטו עסקים".
פלצ'יק ורעייתו דניאל נמצאים יחד מגיל 17, ואת הזמן הפנוי המועט שיש לשניהם כזוג הם מקדישים לתאומים הקטנים, שכבר מוכוונים להיות ספורטאים אולימפיים. "יצרתי 'חוק' ואני מנחיל אותו לאט לאט, ודניאל מסכימה איתי: שכל ילד יהיה חייב לעסוק בספורט אולימפי לבחירתו".
אתה רוצה עוד אלופים ומדליות על המדף שמלא ממילא?
"זה בכלל לא מכוון לשם, אלא בקטע של חוסן ומשמעת. שום דבר בעולם, בטח לא בית ספר בפורמט שאנחנו מכירים כיום, לא יכול להכין ילד לחיים כמו שספורט יכול. ולא סתם ספורט - מסגרת ספורטיבית עם משמעת והקפדה".
ואם מדברים על מדף המדליות, אי אפשר שלא להזכיר את העובדה התמוהה שלא כל המדליות של פלצ'יק מוצגות לראווה בסלון – ובוודאי לא המדליה האולימפית הקבוצתית מטוקיו.
"אני רוצה להזכיר לעצמי מה חשוב באמת", מסביר פלצ'יק את הבחירה. "על המתלה יש מדליות עם ערך סנטימנטלי או כאלה חשובות כמו טורניר פריז, גרנד סלאם, אליפויות עולם. והסיבה שהאולימפית לא מוצגת למי שמגיע אליי הביתה היא שעוד לא סיימתי את המסע שלי בעולם הג'ודו. אני עדיין כל יום במרדף ולא רוצה לנוח על זרי הדפנה. אני לפעמים מקטין את ההישגים שלי בארוחות משפחתיות. שם למשל אנחנו מדברים על זה הרבה. גם לפעמים מתחשק לך לברוח מזה, לפעמים זה גוזל זמן מאחרים וזה פחות נעים וגם מול עצמי. אני מודה שזה נותן לי איזשהו שקט, ששום דבר כזה או אחר שמונח לפנייך לא יסיט אותך.
"באומנויות לחימה נהוג שמי שהכי מעוטר עומד באימון בקדמת השורה, והמתחילים בסוף. אבל כל אימון אני מתחיל כשאני עומד דווקא עם הצעירים, מאחורה. מבחינתי זו מטפורה לכך שבכל יום אני מתחיל הכל מחדש. זה מצניע לי את הדרך. מאוד קל לחטוא בחטא היוהרה, אבל אני אוהב לחזור לדרך שלי, לבסיס של מי שאני".
פלצ'יק אוהב לדבר במונחים של ייעוד וחזון, ולמרות שיש ברשימת המטלות שלו עוד כמה מדליות והישגים שהוא רוצה לרשום, הוא מבין שהתמונה הגדולה עמוקה הרבה יותר מכל תחרות. "פעם ילד שאל אותי שאלה שלא ידעתי לענות עליה. הוא שאל 'למה אתה עושה את מה שאתה עושה', אז צחקתי מתוך מבוכה ועניתי לו שאני לא יודע לענות לו עדיין, ולא רוצה לתת לו סתם תשובה. לקח לי כמה שנים לענות על זה".
אז למה אתה עושה את מה שאתה עושה?
"הבנתי שכל אדם נמצא בשליחות מסוימת בעולם הזה, אז גם אני ממלא תפקיד וזו השליחות שלי. אולי כרגע בשלב הזה של חיי הג'ודו היא הפלטפורמה שדרכה אני נוגע באנשים, נותן להם את הפוקוס המסוים דרך הדברים שאני חווה ועובר ועושה. באחת ההרצאות ניגשה אליי פעם אישה יותר מבוגרת ממני עם דמעות בעיניים שאמרה לי שבזכות משהו שאמרתי היא הבינה דבר על עצמה. זה מאוד ריגש אותי. אני חושב שלדברים שעברתי בחיי יש חלק בזה. הגעתי למצב שאני בוחן את הנפש שלי מגיל מאד צעיר ומביא את עצמי לקצה היכולת הפיזית והנפשית. ובן אדם מכיר את עצמו רק במקומות כאלה: כשאתה נזרק לקרשים, כשאתה חווה טלטלה. ואני מאמין שכל בן אדם שאני פוגש יכול ללמד אותי משהו בין אם הוא מבוגר יותר ובן אם הוא בן ארבע, ועם זה אני מסתובב בחיים - עם רצון לדבר, ללמוד ולגעת".