עובדי חדר האוכל של קיבוץ בארי ממשפחת אלקרנאוי ברהט היו הראשונים שהתריעו באותו בוקר שבת ה-7 באוקטובר על חדירת המחבלים לקיבוץ והצילו את חייה של איה, חברת הקיבוץ, שיצאה לרכב על אופניים זמן קצר לפני שהמחבלים חדר לשטח הקיבוץ. "משמונה בבוקר תושבים מרהט התחילו לחלץ אנשים מהמסיבה עם הרכבים שלהם. בשתיים וחצי הם הגיעו אלינו תחת אש, פתחו לנו את הדלתות ורצנו לאוטו. שבע שעות שכבנו בשיחים בלי לזוז, בלי להוציא מילה כמו מתים - כשממש לידינו יש מחבלים", שחזרה איה.
"התקשרתי לביטחון של הקיבוץ, התרעתי שיש נרצחים בשער. תוך כדי שדיברתי עם הרבש"צ שמעתי יריות, המילים האחרונות שלו היו 'יאסר אי אי אי' והוא הפסיק לענות. תוך כדי התלבשתי מהר ונסעתי לתחנת המשטרה ברהט, אמרתי שיש מצב חריג, שצריך עזרה בקיבוץ. ניסיתי להתקשר שוב לאח שלי אבל הוא לא ענה, בן דוד שלי גם לא ענה, אף אחד לא ענה".
עובדי חדר האוכל שנמלטו מהקיבוץ רצו לעברה של איה שהייתה בדרכה חזרה לקיבוץ לאחר שיצאה לרכיבת אופניים מוקדם בבוקר, "כשיצאתי לא הייתה נפש חיה בחוץ", שיחזרה. "הייתי אמורה להיפגש עם חברי ליאור משדרות שהתכונן לתחרות האיירון מן ורצחו אותו כשהוא היה בדרך חזרה הביתה".
"הייתי בטוחה שהצבא יגיע בכל רגע. המחבלים היו על הכביש ממש לידנו, שומעים כדורים, פיצוצים בלי הפסקה. אמרתי לעצמי אל תרימי את הראש כי יפגע בך כדור. בשלב מסוים נפלה רקטה ממש לידנו וההדף שטף אותנו. כשהצלחנו לברוח, הצבא ראה אותנו ברכב וכיוון עלינו נשקים, הייתי בטוחה שהולכים לירות עלינו. התחלנו לצרוח. צעקתי להם שלא ירו עלינו, התפללתי שלא ירו. החיילים היו בטוחים שחטפו אותי, הסברתי שהם באו להציל אותנו".
"אני רוצה להגיד תודה למשפחת אלקרנאוי שסיכנו את עצמם כדי לחלץ אותנו. אם הישאם לא היה רץ איתי, לא יודעת איך זה היה נגמר. הם משפחה מדהימה, כאלה אמיצים ואנשים טובים. הם לא הצילו רק אותי, הם הצילו עוד הרבה אנשים שהיו שם למרות שידעו שהם בשטח אש. זה אומץ שאי אפשר לתאר באמת".
התרעות פיקוד העורף