המצלמה נדלקה, ואחרי שהביע את התפעלותו מהחמ"ל האזרחי הירושלמי שהוקם בזריזות וביעילות מופתית, כתב הטלוויזיה הקטלונית שאל אותי על ההתרגשות נוכח היופי, תחושת הלכידות וההתגייסות. 

"התקפת אצ״ל על יפו": כישלון מבצעי שהפך להישג אסטרטגי
אהבה ואיבה בגן הקופים | על סרטו החדש של אבי נשר

אני לא מתרגשת וזה לא יופי בעיניי, אמרתי לו. אנחנו לא בפסטיבל. מה שאתה רואה פה זה עם שנאבק על המשך קיומו. ישראל עברה ועוברת מתקפת טרור אכזרית, סדיסטית ומופרעת מתמשכת. אתה רואה את כל זה? זה מפני שאנחנו יודעים שאם לא נעזור לעצמנו, אף אחד לא יעזור לנו.  

זהו סיפור מופרך בכל קנה מידה, ויש להשיבו לכותב עם בקשה מיוחדת לערוך ולמנן: אחרי 2,000 שנות גלות ועקירה, שיבה לארץ המובטחת, 75 שנות מדינה, אנחנו פליטות ופליטים בארצנו. נשים וגברים בכל גיל הפכו בן לילה לפליטים. אין לי שום מושג כיצד הייתי מתמודדת במצב הזה. לעבור דירה באותו רחוב אני לא מסוגלת. אז להיות פליטה? כמה כוחות נפש וחוסן נדרשים פה. 

המלחמה הזו מגלה בכל אחת ואחד מאיתנו יכולות וכישורים שלא הכרנו בנו, וכך, בין מבצע לקליטת מפונים מהדרום באזור ים המלח להפקת חתונות צבאיות, סיוע ביבוא ציוד וגיוס תרומות, מצאתי את עצמי גם בתפקיד אחמ"שית חיננית ב"עוטף". “עוטף" היא חנות חינמית שהוקמה בחמ"ל האזרחי הירושלמי, מרכז סיוע ענק לכוחות הביטחון ולמשפחות שפונו מבתיהן.

למשחק התפקידים נכנסנו מהר מאוד. סטודיו ניסן נתיב שינה תפאורה והחל לשמש כחנות בגדים, ספרים וצעצועים. מתפקיד ממיינת חסרת רחמים ומקפלת גרועה מאוד קודמתי כאמור לתפקיד אחמ"שית, ומה שיש לי להציע אלו נחמות קטנות. המבקרות והמבקרים בחנות כמעט שלא יוזמים שיחות, אלא אם אלו שיחות בנייד, והן נשמעות די אותו הדבר: “אז מה אמרת לי להביא?", שלא יחשבו חלילה שהגיעו לקחת לעצמם. נכפתה עליהם מציאות שבה הם לכאורה נזקקים, ומה להם ולנזקקות הרי. לכן, אני זו שניגשת אליהם. 

כמו כולנו, הם החליקו לתוך מאורת הארנב ונקלעו ללולאת זמן מסויטת. אבל במאורה הזו אין קסמים. רק פלאות שמחוללים בנות ובני אדם שהפכו ללב הכי גדול ויעיל שראיתי. לשולה מקריית שמונה פמפמתי סריג של מיסוני. באמת שלא מעניין אותי מותג, היא אמרה, העיקר שיהיה יפה ונחמד.

סימה משדרות התגלתה כמי שמכבסת לנכדתה הקטנה את הבגדים בכיור המלון. בואי נלך לנחל הקרוב, הצעתי, יש שם סלעים לייבוש. ואחרי שצחקנו, חברתי דפנה יצרה איתה קשר ולקחה ממנה את הכביסה. עם רחל הקשישה האופטימית מאשקלון התחבקתי, כי לפעמים זה מה ששני הצדדים צריכים, והמטפלת שלה אפל אמרה לי שכזאת היא, רחל. אוהבת את כולם ומקבלת אהבה בחזרה.  

ואז הגיעה קבוצה של בנים. רובם פינו את עצמם מהדרום. פשוט עלו על אוטובוס ונסו לירושלים. אין להם לימודים עכשיו או מחויבות, והשעמום והבטלה מטריפים אותם. חלקם ממשפחות מרובות ילדים שבחרו להישאר בבתיהן, כי לכי תתניידי עם 13 ילדים לעיר זרה ומזוודה. עד כה הם שהו במלון קפסולות שפתח את הדלתות בנדיבות, והם היו די מרוצים מהסידור, ומשהסידור נגמר, הם ברחוב.

כל הסיפור הישראלי מהצד הדפוק על רגל אחת. קבוצות של נערים משוטטים ובקיצור, פליטות על פליטות. אבל בכל מקום שבו הרוע והאיוולת זוקפים ראש, הטוב מזכיר את קיומו. 

שיחה אחת עם דרור טישלר, מהשותפים ב"אברהם הוסטל", והיה להם מקום שיארח אותם. רשת אברהם, כמו אבינו, פתחה את דלתותיה בירושלים, בתל אביב, באילת ובנצרת ומארחת עשרות משפחות מפונים מעוטף עזה ומהצפון עם טיפול תומך, תעסוקה לילדים, מזון ועוד. הכל ללא תשלום ועל חשבונם, בזמן שמעוז ינון, ממייסדי הרשת, אבל על הוריו שנרצחו על ידי חמאס בנתיב העשרה ב־7 באוקטובר. 

איפה המדינה? אין לי כוח לנסות למצוא אותה, אבל כן אספר שאברהם צריכים עזרה כדי להמשיך לעזור, ובאתר יש אפשרות לתרום (abraham.travel). 

באותו יום הספקתי להתראיין לטלוויזיה הקטלונית. הרבה תקשורת זרה מסתובבת פה. ישראל והעם היהודי זקוקים לסיקור אוהד ככל האפשר, והכתב הקטלוני נראה כזה שגם מכיר את ההיסטוריה וגם מספיק מפוחד בשביל להבין את גודל האסון. האינקוויזיציה, גירוש ספרד, אות הקלון שהכריחו השלטונות הקטלוניים את היהודים לשאת, עלילות הדם והכפייה להמרת הדת וכמובן, גירוש ספרד - אני בטוחה שהוא שמע על כל אלה. ואם לא על אלה, כי די כבר עם ההיסטוריה ותניחי הכל מאחור, יש שאומרים לי, ודאי שמע על ההתרחשויות האחרונות. 

על כתובות הנאצה שרוססו בערב יום השואה על קירות בית הכנסת הגדול בברצלונה, על ניתוק היחסים עם המוסדות הרשמיים בארץ, על הבעיה המתמשכת עם האסלאם הקיצוני. משהו מתוך אלו אולי היה הסיבה לאמפתיה שגילה כשהתעקשתי להתראיין בעברית. אמרתי לו: סיימנו עם הונאת הכפר הגלובלי. ישראל נמצאת תחת איום קיומי. יש לי רק ארץ אחת ורק שפה אחת. עכשיו נעבור לשאלות.