שרשרת וטבעות החופש של יובל בן יהודה ז”ל
במהלך שיחתנו אוראל מספרת כי בדיוק הגיעה למחלקת להב 433 של המשטרה כדי לקחת את הפלאפון של יובל ואת הטבעות ושרשרת החופש שענדה גם במסיבה הארורה ההיא. “כל חפץ שמחזירים זה אגרוף בבטן כי אתה מבין שהבן אדם לא חוזר ושהחפץ זה הדבר היחיד שנשאר ממנו”, היא אומרת. “מנגד, אלו הדברים האחרונים שהיו עליה וזה מרגיש כמו ניסיון להיאחז בדברים האחרונים האלה. אני בכלל לא מאמינה או מעכלת שאני אומרת את הדברים האלה, זו התחושה.
"עם השרשרת והטבעות היא הסתובבה כל הזמן, התכשיטים שלה היו תכשיטי חופש וזה סימל אותה ואת האופי שלה. אני לא זוכרת בשנים האחרונות פעם אחת שראיתי אותה בלי השרשרת והטבעות האלה. יובל הלכה למסיבה של חופש ואהבה, והשרשרת הזו היא שרשרת שמלווה אותה עוד מהטיול שלה למזרח, בהודו. זה היה כדי להזכיר לה את הרגע”.
השרשרת, הכרית והשמיכה של סמ”ר עומרי ניב פיירשטיין ז”ל
“היה לנו מאוד חשוב לקבל את החפצים של עומרי”, מספרת אמו אור־לי. “רציתי לקבל אותם כי רציתי שהם יהיו בבית. חשבתי שהדבר הכי נכון לחפצים שלו הוא שהם יחזרו הביתה למקום שלהם. קיבלנו שישה ארגזים מלאים בציוד, בבגדים, במדים, בתחתונים ובגרביים, והופתענו מכמות הציוד שהחזירו לנו. כשפתחנו את הארגזים והוצאנו את הדברים פתאום כל הבית התמלא בעומרי, עם הריח שלו ועם הצבע של הדברים שלו.
"לי היה חשוב מאוד לקבל שלושה דברים עיקריים: האחד – השמיכה שלו – כשהוא התגייס קניתי לו שמיכה מאוד נעימה שטובה לחורף ולקיץ והוא אהב אותה מאוד, וכשהוא הגיע הביתה תמיד כיבסנו אותה והוא לקח אותה בחזרה. יש לי בראש תמונה שכולנו מתעטפים בשמיכה הזו כזיכרון ממנו. רציתי מאוד גם את הכרית שלו – לעומרי יש את אותה כרית מגיל 5 והוא לא הרשה לי להחליף אותה אף פעם. הוא לקח אותה איתו לכל מקום כשהוא ישן מחוץ לבית. הוא לא יכול היה לישון בלי הכרית הזו, וגם לצבא הוא לקח אותה והחזיר אותה הביתה כי הוא לא יכול היה לישון בלעדיה. היה חשוב לי מאוד לקבל אותה. הדבר השלישי שהיה חשוב לי לקבל זה הפלאפון שלו, עם כל הסרטונים והתמונות שלו שרציתי לראות”.
בהקשר לתמונות, אור־לי מספרת שהופתעה ממה שמצאה בפלאפון של בנה: “הייתה לי מריבה קבועה עם עומרי שלא אהב להצטלם ולא נתן לי לצלם אותו. הייתי מתעקשת והיינו ממש מתווכחים על זה עד כדי כך שביום ההולדת האחרון שלי אמרתי לו שאני לא רוצה מתנה אלא רק שיצטלם איתי. בדיעבד אלו היו התמונות האחרונות שלנו יחד. לא ידעתי כמה אני צודקת.
"לעומת זאת, בפלאפון מצאנו בדיוק את ההפך: הוא הצטלם מלא והיו לו המון סרטונים ותמונות. הוא פשוט ‘עבד’ עלינו בבית, ולשמחתי יש לנו המון תמונות וסרטונים. עומרי היה ילד יפהפה, גם מבפנים וגם מבחוץ. היו לו נפש ונשמה כל כך טובות. הוא היה ילד טוב. הוא אהב מאוד ספורט ועסק בספורט מכל הסוגים, והיה לו ידע אנציקלופדי עצום בכל מה שנוגע לספורט, לקולנוע ולהיסטוריה. הוא היה ילד מאוד משפחתי וחם”.
דבר נוסף שהיה חשוב לאור־לי לקבל הוא השרשרת שעומרי ענד בזמן שנהרג: “זו שרשרת שקניתי לו במתנה לפני שנה והוא היה איתה כל הזמן. הדבר הראשון שלקחתי מבין החפצים שלו, ענדתי על צווארי ואני לא מורידה אותה. זה הכי קרוב לחיבוק שלו שהוא היה מחבק אותי, זה הכי קרוב ללב והכי קרוב לצוואר”.
הפלאפון, הלפטופ והכומתה של סמל ירון אורי שי ז”ל
ליאור מספר שלפני קבלת חפציו של נוני, היה מתח גדול: “החפצים שאיתם נוני מזוהה הם חפצים של בית, ובבית ההורים אפשר להרגיש את הנוכחות שלו, אבל החפצים הם של ירון של הצבא, למעט הפלאפון שלו שקיבלנו, שסיפק הצצה לעולם הפנימי שלו, ודרכו למדנו על מה שהוא חווה ברגעיו האחרונים. זו הייתה חוויה מרגשת, מצחיקה, עצובה – מערבולת של רגשות.
"ברור שזו חוויה מרגשת ואמוציונלית לקבל חפצים אלו ולראותם. הכי מצחיק היה שמצאנו את הלפטופ שלו והמשחק Football Manager שלו שהוא לקח איתו למוצב. זה היה הדבר הכי חשוב לו. עוד דבר שמצאתי היה הכומתה שנתתי לו, כי גם אני בעברי הייתי בנח”ל, ולקבל אותה היה אגרוף בבטן, כי זה תפס אותי לא מוכן. זה היה רגע קשה, ‘בום’ בלב. להנציח את נוני אפשר בהרבה דרכים אבל אין הנצחה לקשר שלי איתו ולראות את הכומתה היה לא קל עבורי”.
הצעצוע והשמיכה של רות פרץ ז”ל
אחרי הטבח יצאו חני עוגן ובעלה לאזור המסיבה בכדי לאסוף ציוד וחפצים שנשארו שם על מנת להביאם למשפחות. חלק מהחפצים נמסרו לניצולים, חלק נמסרו למשטרה לאיתור בעלי החפצים והחפצים היחידים שנמסרו למשפחות הנרצחים היו אלה של רות ואביה.
“הפריטים של אחותי הם הדרך שלה להשאיר אותי חזקה, ואם זה בא בצורת פרפר אז עוד יותר, כי זה מסמל את החיים ואת הרצון לעוף לשחקים, וזה בדיוק מה שהיא עשתה, שלא לדבר על הדרך והאהבה והנתינה שהיא השאירה מאחוריה”.
הצמידים של רון יהודאי ז”ל
"הוא לא התעסק בתככים וככה גם היה הקשר שלנו: בתור אחים, לא רבנו אפילו פעם אחת. זה משהו שלא קורה לאף אח ואחות. הוא לא נתן לזה מקום אלא ישר העביר את זה בצחוק. הוא לא מצא מקום לריבים. ככה זה גם היה עם החברים שלו, וזה גם היה המוטו שלו לחיים. הוא דאג לקעקע את החיים שלו על הגוף. בכל מקום הוא יצר חוויה עם הקעקועים והוא דאג לעשות רק טוב לכל מי שסביבו”.
"במסיבה ברעים הוא ענד כמה צמידים, אחד מהם היה בצבעי תכלת־לבן שעליו היה חרוט השם ‘RON’. ברגע שהוא עשה את הצמיד הזה והתלהב ממנו, הוא קנה גם לי צמיד כזה וחרט עליו ‘Sister’ ואיכשהו במשלוח הצמיד הזה לא הגיע, ועכשיו הצמיד הזה על הידיים שלי. זה כמו חיבוק נצחי ממנו".
על חשיבות הצמידים עבורה, היא אומרת: “זו כמו צוואה. חיכיתי מאוד לקבל את הצמיד הזה, במיוחד מפני שהוא חשב עליי באותו הרגע שבו הוא הכין את הצמיד הזה. בגישת החיים שלו הוא תמיד חשב על האחר, על כל מי שהוא אוהב, חשב איך לגרום לאחרים להרגיש טוב, ועבורי הצמיד הזה מקבל משמעות גדולה יותר: אני יודעת שרון איתי תמיד ברוחניות, אבל הצמיד הוא גם נוכחות פיזית, בייחוד כשחרוט עליו ‘רון’”.
התרעות פיקוד העורף