המחבלים לא הצליחו לנפץ את הזכוכית בתחנת דלק גבים בדרום – והנוכחים בה ניצלו
משה אילוז, תושב קיבוץ ברור חיל, יצא בבוקר ה־7 באוקטובר יחד עם חבריו לטיול אופניים סביב קיבוצי הדרום, כשהמחבלים החלו את מסע הטבח. “אני רוכב אופני כביש ובכל שבת אנחנו יוצאים לרכיבה מתחנת הדלק גבים לכיוון כפר עזה ובארי", הוא משחזר. “הגעתי לאזור תחנת הדלק בסביבות 6:20 בבוקר, התחלתי להתלבש ולהכין את האופניים לקראת 6:30, השעה שבה אנחנו מתחילים את הרכיבה. כשכבר עליתי על האופניים שמענו אזעקת ‘צבע אדום’, והעובד בתחנת הדלק אמר שיש לו ממ"ד והציע שניכנס אליו עד שתסתיים האזעקה.
לאחר סערת האנטישמיות: באוניברסיטת הרווארד משיבים לטענות
אהוד יערי טוען: זה מה שיעלה בגורלו של סינוואר אם יברח למצרים
אני חי מעל 40 שנה באזור העוטף ככה שאני לא מתרגש מאזעקות. נכנסנו לממ"ד ויצאנו ממנו, אבל הרגשנו שהרעשים הפעם זה לא משהו רגיל. פתחנו את הפלאפונים לראות מה קורה ופתאום התחלנו לשמוע צרור יריות ומטחים ואז ראינו את המחבלים מתקרבים לכיוון תחנת הדלק, זאת בזמן שראינו רחפנים, שזה לא טבעי, ושמענו מכוניות מתנגשות. אתה מבין שיש פה משהו מוזר. פתאום הגיע מישהו ירוי וסיפר לנו מה קורה".
מה עשיתם?
"נכנסנו מיד לממ"ד, נעלנו את דלת הזכוכית של תחנת הדלק מבפנים, היינו 12 איש בממ"ד. דרך מצלמות האבטחה בממ"ד ראינו תשעה מחבלים יוצאים מטויוטה, דורכים נשקים ומתחילים לירות לכל עבר. הורדתי את הראש כי חשבתי שאם הם באים להרוג אותי, אני מעדיף לא לראות את זה. בשלב מסוים הם החלו לבעוט במשקוף האלומיניום שבדלת הזכוכית. בדיעבד זה מוזר כי הם היו עם RPG, רימונים ונשקים ויכלו בקלות לנפץ זכוכית רגילה, אבל הם התעכבו דווקא כשניסו לבעוט בדלת, ואחרי שלא הצליחו, הם נכנסו לרכב ונסעו, תוך שהם צועקים ‘אללה אכבר’.
באותם רגעים הרגשתי שזה סוף החיים שלי. אני לא אדם דתי אבל אמרתי שלוש פעמים ‘שמע ישראל’ וחיכיתי לראות מתי הם יירו בנו. שלחתי הודעה גם למשפחה שלי שיש חדירת מחבלים, אמרתי להם שאני אוהב אותם ונפרדתי מהם כי הייתי בטוח שלא אראה אותם יותר, שלא אצא מפה חי. פתאום מישהו אמר לנו שהם הולכים".
בסביבות השעה 16:00 הגיע צוות כיתת כוננות לחלץ את משה ושאר הספונים בממ"ד, שחייהם ניצלו בנס בלתי מוסבר. “עד היום אני מקבל צמרמורת כשאני חושב ומדבר על זה", הוא אומר. “אני לא יכול להסביר למה הם לא ניפצו את הזכוכית. הם ידעו שיש אנשים בתחנת הדלק כי אנשים שהגיעו לממ"ד השאירו מכוניות מונעות בחוץ. אין איך להסביר את זה מלבד השגחה עליונה. נס משמיים".
המעלית בבניין דירות בשדרות הייתה תקועה והמחבלים התעייפו מלעלות במדרגות
אילן פרץ הוא אחד מדיירי בניין חדש בשדרות, אליו עבר לא מזמן. באותה שבת, כשהגיעו השמועות על חדירת מחבלים חמושים לעיר, לא העלה בדעתו כי מעלית לא עובדת היא שתמנע מהמחבלים לבצע את הטבח האכזרי. “בשעה 6:30 בבוקר באותה שבת ארורה הייתה אזעקה, דבר שאנחנו רגילים לו, נכנסתי לממ"ד אבל שמתי לב שהאזעקות, בניגוד לבדרך כלל, לא מפסיקות", הוא משחזר.
“פתאום קיבלתי הודעת וואטסאפ משכן שלי שיש מחבלים בשכונה. יצאתי מהממ"ד למרפסת כדי לראות מה קורה, ואז אני רואה חמישה מחבלים במדי צה"ל עם סרטים לבנים על הראש מחנים מתחת לבניין שלנו. נכנסתי לממ"ד, לקחתי סכין איתי והייתי מוכן לסוף. שמעתי רעשים בבניין, יריות ופצצות. אני בקומה תשיעית והמחבלים כבר נכנסו לקומה ראשונה. המחבלים ניסו לעלות במעלית אבל היא הייתה תקועה והם לא יכלו להשתמש בה, אז הם עלו לשתי הקומות הראשונות ודפקו בדלת אבל אף אחד לא פתח להם.
הם ירו צרורות ללובי הבניין וטיילו בבניין כמו בטיילת, דפקו צרור והרסו לי ולשאר השכנים את המרפסות. בשלב מסוים הם התעייפו מלעלות במדרגות ופשוט הלכו. אם המעלית הייתה עובדת כמו שצריך, זה היה הסוף שלנו. בבניין הסמוך לנו הם הצליחו לבצע את זממם ולרצוח. לנו היה מזל גדול, נס".
פרץ מעיד כי לאחר השבת השחורה, הוא בחר להישאר בביתו: “אף אחד לא יצליח לסלק אותי מהבית שלי, גם לא מחבלים. זה הניצחון שלנו עליהם. ניצחון הרוח".
הבית בבת ים שנפגע מהדף חוץ מהחדר היחיד בו שהיה מאויש
טל אסייג, חברת מועצת עיריית בת ים ויו"ר עמותת “מחייכים אל החיים" למען ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם, מתגוררת בבת ים יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם. בתה הבכורה, שי (16), מסתייעת בכיסא גלגלים. “בדרך כלל, כששי ערה ויש אזעקות, אז אנחנו צריכים להגיע לחדר המדרגות של הבניין כי אין לנו ממ"ד", היא מספרת. “כששי ישנה אין לנו מספיק זמן להעיר אותה ולהעביר אותה מהמיטה לכיסא הגלגלים ולצאת לחדר המדרגות. מה שעשינו במבצעים קודמים זה שבכל פעם שהייתה אזעקה אחד מאיתנו נשאר איתה בחדר וההורה השני רץ עם הילדים לחדר המדרגות".
ב־7 באוקטובר בשעה 20:10, נשמעו אזעקות בבת ים - והמשפחה יישמה את הנוהל הרגיל. “שי ישנה ואמרתי לבעלי שיצא עם הילדים למדרגות ואני אשאר איתה בחדר שלה", היא מספרת. “ישבתי עם שי די באדישות כי יש לכל אחד את התחושה ’לי זה לא יקרה’ ושיש כיפת ברזל וכו’. חשבתי שהדירה שלי צפונית ולא דרומית, כך שאין סיכוי שטיל ייפול אצלי. כשהייתה האזעקה שי ישנה ולא שמעה אותה. אני ישבתי לצדה והסתכלתי אל החלון. הרגע הבא היה פשוט ‘בום’ מטורף וכל התריסים של החדר שלה עפו והזכוכית משום מה לא נשברה. באותו רגע לא הבנתי מה קרה. כמובן ששי התעוררה בלחץ ונבהלה.
כשיצאתי מהחדר לראות מה קורה בבית, ראיתי שבחדרים הסמוכים נשברו הזכוכיות ודווקא בחדר של שי, שהיה הכי קרוב לנפילה, לא נשברה הזכוכית. זה לא הגיוני. היו רסיסים שעברו מהבית שלי לשכנים, ואצלה כלום. חוץ מהתריסים שעפו – הזכוכית לא עפה. אם הזכוכית הייתה נשברת כמו שנשברה בכל הבית היה יכול לקרות אסון באותו היום".
אסייג מספרת שלאחר הנס שקרה, המשפחה החליטה שבכל אזעקה, גם אם שי ישנה, היא תצא לחדר המדרגות: “אנחנו כבר יודעים איך לתפעל את זה, ובדרך כלל אנחנו מצליחים להגיע פחות או יותר בזמן, לא תמיד, זה תלוי במידת ההתנגדות של שי. האדישות הזו נגמרה. הבנתי מה הדף יכול לעשות.
מאז הייתה עוד נפילה קרוב אלינו, אבל כבר היינו בצפון, ועוד פעמיים לפחות היו שברי יירוטים ברחוב שלנו, אז הבנתי שאנחנו די על המסלול של היירוטים, ושאנחנו לא יכולים לקחת צ’אנסים. נסים לא קורים כל יום. זו לגמרי השגחה עליונה ואין לי הסבר לאיך שי ואני ניצלנו ואיך הזכוכית בחדר שלה לא נשברה. גם אלה שהגיעו לתקן את החלונות לא הבינו איך הזכוכית בחדר שלה לא נסדקה אפילו".
כטב"ם הנפץ שהתפוצץ בבית ספר באילת ונבלם בזכות כספת עתיקה בחדר הסמוך לכיתה מלאה בתלמידים
גילה גולן פרץ, מנהלת בית ספר “צאלים" באילת, משחזרת את החוויה המטלטלת של פגיעת כטב"ם הנפץ ששוגר מתימן ופגע בבית הספר, בעוד התלמידים לומדים בכיתה סמוכה: “הכטב"ם נכנס בחזית בית הספר בשעה 15:05, שעה שבה לומדים בבית הספר צהרונים של גני הילדים וכיתות א’־ב’־ג’ וכיתת תקשורת של תלמידים על הרצף האוטיסטי שלומדים עד 16:30. תלמידי כיתת התקשורת היו ממוקמים בקומה שהכטב"ם פגע בה.
הנס הגדול היה שהכטב"ם חדר לקיר תומך של הבניין, בזווית שלו, לתוך חדרון שבמהלך הקיץ האחרון השמשנו לטובת השאלת ספרי לימוד של בית הספר. בעבר החדרון הזה שימש חדר ציוד של בית כנסת לקבוצת מתפללים בעיר. בתוך החדרון יש כספת פלדה גדולה, שהוכנסה בעבר הרחוק לבית הספר עם מנוף כי אי אפשר להזיז אותה לבד, ושם למעשה נשמרו בעבר ספרי התורה של המתפללים. הכטב"ם פגע בקיר, חדר לתוך החדרון, והכספת הדפה את הפיצוץ ומנעה פגיעה ישירה בילדים בכיתה הסמוכה".
גולן פרץ מציינת כי על אף חדירת הכטב"ם, לא נשמעה אזעקה שהתריעה על כך, מה שבדיעבד תרם להצלת הילדים: “התלמידים שלי מתורגלים לכך שכשיש אזעקה הם צריכים לרדת במדרגות במהירות היישר למקלט תוך 30 שניות. בגלל שלא הייתה אזעקה הילדים לא יצאו מחדר הכיתה. אם הם היו יוצאים הם היו נפגעים, כי כל החזית, שהייתה בנויה מזכוכית, התנפצה בצורה מטורפת והמדרגות שדרכן הם היו אמורים לרדת אם הייתה אזעקה - גם נפגעו.
ברגע שנשמע הפיצוץ התלמידים שכבו על הרצפה ביחד עם הצוות החינוכי, ורק אחרי זה ירדו למקלט. אומנם חלקם נכנסו לחרדה אבל חייהם ניצלו בנס בזכות אותה כספת. אני חושבת שמה שקרה מילא אותי בתחושה עילאית ובהודיה על השמירה מלמעלה. יש בתוך הטראומה הזו חשש ופחד מאוד גדולים, אבל אני מסתכלת על הנס כעל משהו מאוד מחזק כי אני חושבת שבימים אלו כולנו זקוקים לנס".
המחבלים הקימו חמ"ל בביתם, פתחו את דלת הממ"ד שבו הסתתרו אבל לא נכנסו, הסתובבו והלכו
ענבר כהן ועדי אשטמקר הם זוג צעיר מכפר הצעירים בקיבוץ כפר עזה, שהתעוררו כמו כל תושבי העוטף ב־7 באוקטובר לשמע אזעקות, קריאות “צבע אדום" וקולות ירי, תוך דיווחים על חדירת מחבלים. “כששמענו את האזעקות לא התרגשנו יותר מדי כי זה משהו די נפוץ אצלנו", מספרת אשטמקר. “שלחנו הודעות למשפחה ולחברים שהכל בסדר, אבל בסביבות 7:45 הודיעו על חדירת מחבלים, וזה משהו שאולי לקחנו ברצינות אבל לא הבנו את כמות המחבלים שחדרו. מהר מאוד התחלנו לקבל הודעות בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ והתחלנו למגן את הבית: סגרנו את כל החלונות, הוצאנו את המקרר מהחשמל ושמנו אותו על דלת הכניסה, נכנסנו לממ"ד ואמרתי לענבר לשים את מזרן המיטה על הדלת.
בסביבות 10 בבוקר המחבלים ירו לנו צרור על חלון הממ"ד וכדור אחד חדר את חלון הממ"ד וניפץ את המראה. התכופפנו במזל והסתתרנו בפינת החדר. ברגע הזה הבנו שזה אמיתי וקורה אצלנו בבית. באותו שלב ביקשתי מענבר לשלוח הודעה לאמא שלי שאנחנו אוהבים אותה, הודעת פרידה מהעולם כי לא ידענו אם נצא משם. באותו רגע גם נפל החשמל והתנתק האינטרנט אז התנתקנו לגמרי מכל העולם בחוץ".
בשעה 11:02 שמע הזוג כי המחבלים פרצו לדירתו. “זה היה ממש לשבת ולחכות שהם יגיעו אליך", מתארת אשטמקר. “מבחינתי זה היה לשבת ולחכות למוות שלי.
אני זוכרת שהסתכלתי על השעון של ענבר וראיתי שהשעה 11:06 ומבחינתי זו הייתה השעה שאני אמות בה, זו הייתה האופציה היחידה שחשבתי עליה. שמענו אותם פורצים את דלת הכניסה, שוברים את החלונות, מדברים בערבית ומגיעים עד לדלת הממ"ד. הם פתחו טיפה את הדלת של הממ"ד וסגרו אותה. אני זוכרת את המבטים של ענבר ושלי: אנחנו לא מדברים ולא נושמים. אפילו לא לוחשים. מתחבקים שנינו ואפילו לא יכולנו לומר מילות פרידה זה לזה. ענבר רצה להגיד לי שהוא אוהב אותי והוא לא יכול היה לומר זאת אז הוא לקח את היד שלי ועשה לי לב עם הידיים".
“תוך כדי שהמחבלים בפנים אתה שומע אותם מדברים בקשר שלהם בפלאפונים ישנים, ואתה מבין שהם פותחים חמ"ל אצלך בדירה", מוסיף כהן. “הם ישבו אצלנו בדירה ארבע שעות ופתחו טיפה את דלת הממ"ד שלוש־ארבע פעמים וסגרו אותה. זה לא מוסבר ולא מובן. לדעתנו מדובר במחבל אחר שפתח כל פעם. לא מובן למה הם לא פתחו את הדלת עד הסוף. עדי ואני ישבנו בפינת החדר ולא החזקנו את הדלת בכלל. תוך כדי אתה שומע אותם צועקים ‘אללה אכבר’ וכו’.
הם גם פוצצו מטען באחד החדרים. בשלב מסוים שמענו אותם דורכים את הנשק והם יצאו מהדלת. אחרי שהם יצאו חיכינו איזו שעה בתוך החדר, ובסוף כשהבנתי שהם יצאו לגמרי, יצאנו מהממ"ד וראינו שכל הדירה שבורה, שהם בזזו כל מה שהם יכלו, ואז חיפשנו את מפתחות הרכב כדי לברוח אבל לא מצאתי אותם ולא את הארנק. תוך כדי היה שוב ‘צבע אדום’ אז חזרנו לממ"ד, התחבאנו, ותוך כדי אתה שומע קולות ירי, אנשים צועקים לעזרה, צרור ואז שקט מחריש אוזניים כי רצחו אותם. זו הייתה שואה".
החילוץ הגיע אחרי 30 שעות שבהן הזוג היה ספון בממ"ד. “מי שחילץ אותנו היה כוח של יחידת מגלן, שהגיע לאזור כדי לטהר אותו ממחבלים", מספרת אשטמקר. “כשצעקנו להם שאנחנו אזרחים ושיצילו אותנו, הם סיפרו לנו שלא ציפו למצוא ניצולים כי כולם נרצחו באזור הזה. הם לא חשבו שמישהו שרד את הטבח הזה, ואחד מהם התפרק בבכי כשהוא פגש אותנו. זה היה נס".
“אי אפשר להסביר למה הם לא פתחו את דלת הממ"ד כי היו כל הרמזים לכך שיש אנשים בדירה", מוסיפה אשטמקר. “אנחנו עד עכשיו לא מצליחים להבין את הנס הזה. עכשיו אנחנו בעיקר מנסים לאסוף את הש