סהר קלדרון, שנחטפה על ידי חמאס בשבעה לאוקטובר יחד עם אחיה ארז בן ה-12 ואביה עופר מניר עוז, ושבה לאחר שהות של 52 יום בעזה התראיינה אתמול (חמישי) למגזין ה-'ניו יורק טיימס' וסיפרה על התנאים הקשים והתחושות הנוראיות בשבי.
"היה לו סיפוק עצום של תרומה למדינה": לביא גיהסי נפל בקרב בעזה
על רקע הריגת שלושת החטופים מירי שוגג של צה"ל בשבוע שעבר, סיפרה על החשש מהתקיפות הישראליות, ועל הפחד שאלו יפגעו אביה, שעודנו נותר בשבי: "לא היה אור יום, לא הייתה תחושת זמן. שמעתי את כל הפיצוצים של ישראל, פיצוצים מאוד גדולים. והיה המון פעמים שאמרתי לעצמי - בסוף אני אמות מהטילים של ישראל ולא מהחמאס", שיתפה קלדרון.
"נכנסנו לתוך עזה, פחד מוות. מי שנמצא בשבי לא יודע שום דבר ממה שקורה בחוץ. זה חוסר אונים", הוסיפה. "אני לא ידעתי כמה חטופים היו חשבתי שזה אני והאנשים שהייתי איתם, לא ידעתי שום דבר. כשהייתי שם התנאים היו ממש ממש קשים, הייתי רעבה, אנשים שם היו רעבים כל הזמן ולא היה מה לעשות עם זה".
"כל השאלות שעלו לי שהייתי שם היום 'מתי אני אצא מכאן? האם אני אראה את המשפחה שלי שוב? האם אני אחזור לחיים הרגילים שלי?' אמרו לי שאני חוזרת לישראל שעה לפני. אני הייתי בטוחה שהם משקרים לי עד שבאו ובאמת לקחו אותי. פגשתי את אחי ארז כמה רגעים לפני שלקח אותנו הצלב האדום, שמחתי כל כך לראות אותו ואמרתי לעצמי שלפחות יש לי אותו", שיתפה.
"וכשהגעתי לישראל אמרתי לעצמי מה עם אבא שלי שנשאר מאחור? למה הוציאו חלק מהאנשים וחלק מהאנשים נשארו שם? זה לא בסדר. הם סובלים שם וכל יום שעובר הם עוד יותר סובלים. הם מרגישים ששכחו אותם שם, וכשאני הייתי שם אני גם הרגשתי ששכחו אותי", אמרה בעצב. "אני מבקשת מכל מי שרואה את זה: בבקשה, תפסיקו את המלחמה הזו; להוציא את כל החטופים", הפצירה.