בכיכר "הבימה" בתל אביב התקיימה אתמול הפגנה בדרישה לסיום המלחמה בעזה ולתמיכה באוכלוסייה האזרחית ברצועה. רותם גרינגליק, אחותו של סרן שאולי גרינגליק ז"ל שנפל בקרב ברצועה, התעמתה עם המפגינים וזעקה את זעקת המשפחות. בשיחה שקיימה היום (רביעי) עם אראל סג"ל ב-103FM היא סיפרה על התחושות הקשות ועל האובדן.
התחזקות משמעותית לדתיים: התוצאות הדרמטיות בבחירות בדרום
"נסראללה נמצא בעמדת הפסד": כך שינתה ישראל את המשוואה בצפון
הפתיע אותך שמתקיימת הפגנה כזו?
"כן, זה מאוד הפתיע אותי. ממש ישבתי בלי להתייחס לזה בכלל, ואז נהיה בנינו שקט בין החברים, חברים של בעלי מהצוות. התעצבנתי, וזה ממש בער בי כי הרגשתי נורא צבועה. לשמוע את הדבר הזה בכלל, זו הייתה הפגנה, הקריאו עדויות של ילדים עזתים מהמלחמה בעזה. אני אומרת לעצמי איך בכלל אפשר לרחם על אנשים כל כך אכזריים שעשו את מה שהם עשו ב-7 באוקטובר, שעדיין מחזיקים בילד בן שנה, בנשים, ילדים, זקנים. אותי זה פשוט קומם".
העם מחבק את המשפחות השכולות.
"לגמרי. זה היה כל כך מיעוט שגם אחר כך ניגשו אליי אנשים ואמרו לי 'יש חופש ביטוי, אבל מתבלבלים בין חופש ביטוי לבכלל לשים לב למול עינינו'. זה קומץ מאוד קטן, אנשים מאוד קיצוניים, לא מייצגים אף צד בשום מקום בארץ, אנשים מאוד מנותקים שרואים את המציאות באופן מעוות. העזתים אשמים, והם לא אנושיים, הם חיות אדם. מבחינתי, זה בכלל לא צריך להיות משהו שמושמע בעיר שאני חיה בה, מטיילת בה, נמצאת בה כמעט כל חיי הבוגרים. יש מלחמה בחוץ, היום בבוקר הותרו לפרסום שניים. אנחנו עדיין במלחמה שקורית זה עתה, הילדים שלנו זה החיילים - אח שלי הוא הילד הזה שהלך להגן על המדינה, שתהיה לנו מדינה. הוא נפל להקריב את החיים שלו כדי שנעמוד פה. בגלל זה זה כל כך כאב לי, זה הרגיש כמו סכין בלב".
איך מתמודדים עם השכול?
"אני יכולה להגיד שאין לזה ספר, אין ספר הדרכה שאומר 'אתה אח שכול'. יש הדרכות לאבלים, השבעה זה אחד הדברים הכי מדהימים, ובכלל השנה. כל תהליך האבל הזה מאוד חשוב, להגיד אם יש איזושהי דרך? לא. יש אנשים שיעדיפו שלא יפנו אליהם, שלא ירצו שישאלו אותם מה שלומם, כל אחד בדרך שלו. אני יכולה להגיד על עצמי ועל המשפחה שלי האישית, שכבר לא אישית, היא מאוד ציבורית בגלל שאולי ובזכות הדברים הנפלאים שיוצא לנו להיות חלק מהם, אצלנו החיים הם מאוד חזקים. דרך המוזיקה בעיקר, אבל גם הוצאנו סטיקר לזכרו של שאולי שכתוב 'במותו ציווה לנו לעשות חיים'. שאולי היה בן אדם שהאמין בחיים, שצריך לחיות אותם באהבה גדולה, בטוב, בחיבור לעצמך. אני מאמינה שככה זו הדרך. לא כולם רוצים חיבוק, לא כולם רוצים שתיגשו אליהם, ומצד שני חלקם כן רוצים".
כשהציבור מגיע, המשפחות אוהבות את זה?
"לגמרי, זה מחזק. יותר מזה, החום והאהבה שמקבלים זה הכוח, זה מה שנותן לנו להרגיש שלא סתם, שאנחנו פה לחיות ביחד את החיים בשלווה ובאהבה, כמה שאפשר. בעיניי, זו החשיבות, החשיבות היא בעצם לבוא ולראות, לבוא ולהיות, ביחד. אני מרגישה גאווה ענקית ששאולי הוא אח שלי, וזה אפילו לא קשור לכמה מדברים עליו, שאולי היה שאולי והסיפור שלו הדהד הלאה, אבל עדיין אני גאה לראות את העם שלנו מתאחד, מתוך כאב וסבל, אבל אנחנו מתאחדים לאט לאט".
סייעה בעריכת הכתבה: שני רומנו, 103fm