״הודיעו לנו שהילדים צריכים לעזוב את המלון ואת בית הספר עד יום חמישי, ולחזור למושב שלהם״, אומרת נגה שוקרון גל (43), מנהלת בית הספר בחירום של קהילת יכיני, שפונתה לירושלים בתחילת המלחמה. שוקרון גל, מהעיר ערד, התגייסה החל מימי המלחמה הראשונים לנהל את בית הספר בחירום כיוון שלדבריה לא יכלה לעמוד אל מול המציאות החינוכית אליה נקלעו הילדים הללו. ב-11 באוקטובר היא ארזה תיק ונסעה לאן שהיה צריך אשת חינוך בעלת ניסיון.
שוקרון גל היא חלק ממערך של 23 בתי ספר בחירום שהקים ארגון ׳חותם׳ לקהילות מפונים בכל רחבי הארץ יחד עם משרד החינוך, המועצות האזוריות בדרום והרשויות המקומיות. בתי הספר מהווים מסגרת למאות משפחות ואלפי ילדים שפונו מדרום וצפון הארץ. חלקם משולבים בבתי ספר במקומות אליהם פונו, וחלקם פועלים כמסגרות נפרדות.
״פגשתי ילדים מקסימים, עם המון חיות של גיל הילדות שהייתה מאוד חיונית בימים האלה. אבל גם עם בעיות אלימות וחוסר סמכות״, מספרת שוקרון גל, ״פגשתי גם משפחות ומבוגרים כועסים, מתוסכלים ומיואשים, עם חוסר אמון גדול גם כלפינו כמי שנתפסים כנציגי המדינה. חוסר הוודאות היה גדול, הכול השתנה והתחלף מרגע לרגע״.
שוקרון גל מספרת שקיבלה בכאב גדול את ההחלטה הפתאומית על העברתן של המשפחות בחזרה מהמלון בירושלים לשער הנגב, בתוך שבוע ימים. ״עשינו תהליך ארוך עם הילדים של כתיבת מחזה על מה שעבר עליהם, עם מורה לדרמה. התחלנו חזרות בשבוע שעבר, והילדים היו צריכים לעלות הצגה על גיבורי על שיכולים לברוא כל עולם שירצו. דיברתי עם משרד החינוך והשגנו אישור שצוות המחנכים שלהם יחד עם המורה לדרמה יעברו יחד איתם לדרום, ויסיימו איתם את התהליך עד לעליית המחזה. אחרי ההתחלה הקשה, סיימנו השבוע בטקס חלקות תעודות במהלכו בכינו יחד עם ההורים, הרגשנו יחד שעברו את אתגר האמון, ושיצרנו עוגן לילדים בתוך כל הכאוס הזה״.
שירה מילגרום דגן (42) התגייסה בתחילת נובמבר לנהל את בית הספר בחירום לילדי קהילות זיקים ונתיב העשרה. כ-165 ילדים נקלטו בבית הספר הר-טוב שליד בית שמש, בגילאי יסודי ועד תיכון, ומילגרום דגן יחד עם מנהלת נוספת וצוות מורים שגוייס במיוחד לבית הספר, ליווה אותם לאורך החודשים האחרונים.
״פגשנו ילדים תלושים ומבולבלים שכל הזמן עוברים ממקום למקום וחיים בחוסר ודאות מאוד גדול״, אומרת מילגרום דגן, ״היה להם קושי עצום להתרכז בלימודים יותר משתי דקות, קושי בלמידה ובהתמודדות עם גבולות״. היא מספרת שמשרד החינוך ליווה את הילדים בבוקר ואחה״צ וסיפק ליווי רגשי לילדים. ״הביאו להם מגמת כלבנות, ספורט, טיפול פסיכולוגי, עובדות סוציאליות, זה היה מאוד משמעותי״. הצוות החינוכי של בית הספר, שכולו התגייס למשימה הלאומית מעכשיו לעכשיו, התגבש במהלך התקופה ונוצרו חברויות עמוקות. ״דיברנו הרבה במושגים של הצלחות קטנות, מיום ליום, היינו גב וביטחון אחד לשני, וגם לתלמידים״.
מילגרום דגן אומרת שהחוויה לנהל בית ספר כזה, בתקופה כזו, השאירה עליה חותם עמוק. ״זו היתה חוויה מכוננת עבורי, להיות בזמן שצריך אותי במקום שצריך אותי ולעשות את הכי טוב שאני יכולה אחרי הזוועות שקרו לילדים האלו. אני עכשיו עם הפנים קדימה לעבודה חינוכית עם הילדים בשער הנגב, אני מרגישה שאני לא יכולה כבר לעזוב את זה, לעזוב אותם״.
רועי פרלשטיין דביר (46), מנהל את בית הספר בחירום לילדי ניר עם, בתל אביב. פרלשטיין דביר חזר בחודש השני למלחמה מתוכנית לימודים בארה״ב, והרגיש שלא יכול לעשות משהו אחר מלבד סיוע חינוכי לאלו שזקוקים לכך. בבית ספר של פרלשטיין דביר לומדים 80 תלמידים מניר עם וגם משדרות, בכיתות ז׳ עד י׳.
״בשבועיים הראשונים התחלנו לבדוק איפה הקושי של הילדים, איפה הם צריכים עזרה ואיפה נקודות החיכוך הגדולות״, אומר פרלשטיין דביר, ״מהר מאוד הבנו שצריך לייצר מערכות מותאמות אישית לתלמידים עם הרבה עזרה פרטנית. היה חוסר רצון של התלמידים להיות תלמידים בבית הספר הזה, ונוצרו גם פערים לימודיים״.
איך התלמידים קיבלו אחד את השני?
״בהתחלה היתה קבלת פנים מאוד נעימה וחיובית, אבל עם הזמן נוצר גם תסכול. יש ילדים שיצרו ממש חברויות, אבל באופן כללי ילדי הקהילה נשארים רוב הזמן עם עצמם. קשורים אחד לשני ונעזרים אחד בשני״.
פרלשטיין דביר אומר שיש ילדים מניר עם ומשדרות שהלמידה היא מקור כוח עבורם, הנורמליות שלהם. אבל רוב הילדים אומרים שזה לא בית הספר שלהם, ושהם רוצים הביתה. לתפיסתו, ילדים הם בסופו של דבר ילדים, ולכל אחד סיפור מורכב משלו – בקהילות מפונים אבל גם בעתות שבשגרה. ״היה לי חשוב להדגיש בפניהם שהם לא קבוצה אחידה, כל ילד והסיפור שלו. הילדים זקוקים למערכת מאוד ברורה של כללים, וגבולות מאוד ברורים, אבל גם למרחב עם הרבה מקום לשיח, ועם הרבה הכלה בתוך הגבולות האלה״.