האישה שרצה אל תוך התופת ב-7.10 מדברת: רפ"ק שפרה בוכריס הפכה לאחד מסמלי הגבורה באותה שבת שחורה, שבה עזבה בית עם עשרה ילדים ויצאה לחלץ מבלים מהטבח במסיבה. בראיון מיוחד למוסף מעריב שיתפרסם מחר היא מצהירה: "אומץ זה לא עניין מגדרי, תמיד נצטרך להוכיח את עצמנו".
תחקיר המשטרה חושף: כך מסיבת הטבע הפכה לפיגוע הטרור הגדול בתולדות ישראל
בגיא ההריגה: ביקור מצמרר במתחם הטבח במסיבת הטבע נובה
ב-7 באוקטובר בשבע בבוקר, רפ"ק בוכריס – מפקדת יחידת סיירות מג"ב דרום – עוד ישנה במיטתה. 6 דקות לאחר מכן כבר קיבלה הודעה שמורה על הקפצה של כל מג"ב דרום לאירוע משולב של חדירת מחבלים וירי טילים. "הבנתי מההודעה שזה אירוע יחסית חריג אבל לא הבנתי את העוצמה עדיין", היא מספרת למעריב, "חשבתי שזה משהו שאנחנו ערוכים לו, לא הייתה בי תחושת פחד או משהו כזה, מבחינתי בשביל זה התגייסנו והתאמנו".
"נסענו לבאר שבע, שמנו אפודים, לקחנו כלי נשק והתחלנו לרוץ בין זירות נפילה בעיר יחד עם התחנה. זה גם היה חריג, כמות הנפילות בעיר וההבנה שכיפת ברזל לא מספיקה ליירט הכל. אבל שוב, אני עדיין לא מבינה את האירוע בכללותו".
לפתע מתקבל דיווח על קצין ממג"ב דרום, שנפצע באזור רעים וזקוק לחילוץ. "מדובר בבחור לוחם, גיבור" אומרת בוכריס, "זה היה נשמע קצת מדאיג. הסגן שלי, פקד רם עמרני, אמר לי 'בואי נלך לחלץ אותו'. אמרתי ללוחם שישלח לנו מיקום, וראיתי שייקח לנו 50 דקות להגיע אליו. אמרתי לסגן שלי 'בטוח יחלצו אותו לפנינו'. אבל הבנתי שכנראה יש שם איזושהי התרחשות אז אמרתי טוב, השארתי צוות אחד של לוחמים בבאר שבע ויצאנו שני צוותים מצומצמים מאוד, בשני כלי רכב, שהם לא רכבי שטח לחלץ אותו. הסמב"ץ שלי, ברוך אביסהל, ואני ברכב אחד ויניב כהן, הרס"ר, יחד עם עמרני ברכב השני".
את הגופה הראשונה מזהה הכוח של בוכריס באזור מושב מסלול. "ראינו בחור מוטל על הכביש ההיקפי של המושב", היא מספרת. "אמרתי 'אולי אפשר לעזור לו', לא ידעתי שהוא הרוג. אנחנו באים להיכנס למושב כדי להיכנס לשביל גישה והחבר'ה שם אומרים לי שאין מה לעזור לו, שזה ידוע, בטיפול. אני זוכרת את הסמב"צ שלי ואותי מסתכלים אחד על השני ואומרים 'כבוד המת לפחות, מה אין זמן אפילו לכסות אותו?'. עדיין לא נפל לנו האסימון. אחרי זה הגענו לכניסה לפטיש. קיבלנו דיווח שיש אולי מחבלים בפטיש. סרקנו, היה שקט וחברנו לצוותים נוספים של מג"ב. אחד הקצינים אומר 'בואו ניסע דרך השטח', זאת אמירה שהצילה אותנו בדיעבד, כי כל מי שנסע בציר של 232 נורה ונהרג".
"הגענו לתחנת דלק אורים. היו שם מלא אנשים. ניגש אליי אזרח לחלון של הרכב, הראה לי את הטלפון שלו עם מיקום ואמר לי 'חברה שלי נמצאת פה בשטח'. הוא הסביר לי שהייתה מסיבה עם אלפי אנשים ויש מחבלים בשטח, 'אנחנו פשוט ברחנו מהמסיבה לפה'. הוא הוסיף. אמרתי לו שאקפוץ לשם, הוא ביקש לבוא, סירבתי לאור הירי. עד היום אני לא יודעת אם חילצתי את החברה שלו כי מאותו רגע התחילה סאגת חילוצים. המשימה מצאה אותי ולא אני מצאתי אותה".
איך חילצתם אותם?
"התחלנו לנסוע לפי מיקומים ופשוט מלא חבר'ה יצאו אלינו, רצו בשדות. העמסנו אותם על הרכב, נסענו לתחנת הדלק וחזרנו. וככה הלוך ושוב, הלוך ושוב. הגענו לשיחים, לשוחות, לחממות של חקלאים, לרכבים. בחלק מהמקומות שהגענו אליהם לצערי האנשים כבר לא היו איתנו, בחלק מהמקומות הם היו פצועים. ככל שהתקדמנו לכיוון המסיבה ראינו את האכזריות שהייתה שם. לקח לנו המון זמן להגיע למסיבה עצמה, כי כל הזמן איתרנו עוד אנשים ואספנו אותם. כשגילינו אנשים בחיים זאת ממש הייתה שמחה גדולה. אני גם יכולה להגיד, אגב עם ישראל המדהים, באותו היום ראיתי אנשים שמנסים לברוח מהתופת אבל מוותרים אחד לשני בשביל לעלות אליי לרכב כי אין מקום לכולם, זה עד היום עושה לי צמרמורת".
בוכריס היא אמא לעשרה ילדים. האימהות שלה הפכה לסמל ולשיח ציבורי שאולי בכוחו לשנות את מעמד האישה. אנחנו מדברות על ההתמודדות הנפשית עם אירועי אותו היום, היא מסבירה לי שהיא אדם חזק אבל גם מספרת לי על רגע משבר אחד שהגיע כחודש לאחר מכן ולפתע כל קצוות הסיפור שלה משתלבים זה בזה: "הייתי ברכב, בשיחת ועידה עם כל הקצינים של מג"ב דרום. תוך כדי קיבלתי הודעה שיש לוחמת שנפצעה בירושלים והבת שלי משרתת בירושלים. שלחתי מיד הודעה לילדה, היא יודעת שהיא צריכה להגיב לי ישר אבל לקח לה כמה שניות לחזור אליי. השניות האלה גמרו עליי, התפרקתי, התרסקתי. היא כתבה לי שהיא בסדר ושהלוחמת לא שרדה. זאת הייתה סמ״ש רוס אלישבע רוז איידה לובין ז"ל, נגמרתי מזה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר בגיליון מיוחד של מוסף מעריב לרגל יום האישה