עם פרוץ המלחמה, חלק מתלמידי בתי הספר בגבול הצפון פונו מיישוביהם, ומאז הם נעים בין מסגרות חינוכיות שונות. חלקם עברו בין 2-3 מסגרות מתחילת השנה, ובקרב בני הנוער יש אחוזים גבוהים של תלמידים ותלמידות שנפלטו ונשרו ממסגרות לימודיות. כמו כן, שאר תלמידי גבול הצפון, שמתגוררים ביישובים שממוקמים מעל ל-4 ק״מ מהגבול ולא פונו מבתיהם - זכאים ל-12 שעות לימוד שבועיות בלבד.
הורים מהצפון טוענים: ״ילדינו מופקרים ולא מקבלים שירותי חינוך כראוי״
עוז מאיר, דובר מועצת התלמידים במחוז צפון, שפונה בעצמו בתחילת המלחמה מקרית שמונה, העיר בה נולד וגדל מציף את הקשיים של התלמידים בצפון, שלטענתו לא מספיק מודעת אליהם החברה: ״אני והמשפחה שלי התפנינו עצמאית מקריית שמונה לעיר בית שאן כבר ב-8 באוקטובר. אני למדתי בישיבה התיכונית בקריית שמונה - והועברתי במהלך המלחמה ללמוד בישיבה התיכונית של בית שאן. הייתי רגיל ללמוד בקריית שמונה עם אותם החברים מאז הגן ובית הספר היסודי, ופתאום הכול נהיה מסובך. כבר חצי שנה שאני לומד עם מורים אחרים בבית ספר אחר, אין איתי אף תלמיד אחד מקרית שמונה. אף אחד לא חשב שנגיע למצב הזה - ונהיה חצי שנה מחוץ לעיר שלנו ומחוץ לבית הספר שאליו אנו רגילים״, כך אמר ל-״מעריב״.
״אני מרגיש את הקשיים גם מבחינה אישית על סמך החוויות שלי ושל החברים שלי - וגם את הקשיים של רבים מתלמידי הצפון בתור דובר המועצה במחוז באמצעות סקרים ושאלונים שאנו מבצעים. אחד מהסקרים שקיימנו הציף את הקשיים שהנוער עובר, ואחד מהתלמידים שפונו כתב לנו באופן אנונימי שהוא עובר חרם בבית הספר החדש שלו, אחרים ורבים סיפרו שהם נשרו מהלימודים - ולי יש חברים רבים שבקושי מגיעים לבית הספר. לרבים מהתלמידים שפונו, אין דמות חינוכית שתדאג להם במהלך התקופה הקשה הזו, שתכניס אותם בחזרה לשגרה״, מסביר עוז.
מעבר לקשיים להסתגלות ללימודים ולשגרה במקום חדש, התלמידים המפונים שנעקרו מביתם מתמודדים גם עם דאגות קיומיות ותחושת זרות שטרם הכירו לפני המלחמה: ״צריך להבין שאנחנו מחוץ לעיר שלנו ומחוץ לשגרה שהיינו רגילים אליה - לכן מאוד קל לאבד את הריכוז - תוך קשיי ההסתגלות וההתאקלמות שגם ככה קיימים. אני הגעתי היום בפעם הראשונה לאחר כמעט חצי שנה לקרית שמונה, וראיתי עיר אחרת ממה שהכרתי. יש פחד גדול להיות בעיר הזו עכשיו - ואתה נמצא שם תמיד בכוננות לרוץ לממ״ד במידה שתישמע אזעקה. אני ושאר התלמידים שפונו חשים דאגה מתמדת למקום המגורים שלנו ולביתנו, הבית שלנו כאילו זר פתאום - והעולם הרבה יותר מעורער עבורנו. בכל פעם כאשר אני שומע על נפילה בקריית שמונה - אני בודק איפה הטיל נפל - ונאלץ לוודא בכל פעם שהבית שלי - הוא לא זה שנפגע. מעבר לכך, אין לנו מושג מתי נוכל לחזור לבתים אם בכלל - ואנו חשים אי ודאות כל הזמן, שגורמת לנו לחוש חוסר יציבות״.
מלבד תלמידי גבול הצפון שפונו - ישנם את תלמידי גבול הצפון שאינם פונו על ידי המדינה, אשר נאלצים להתמודד עם אתגרים קשים לא פחות - בהיעדר מסגרת לימודית חינוכית יציבה. כאמור, תלמידי גבול הצפון שלא פונו, גרים ביישובים שנמצאים מעל 4 ק״מ מגדר הגבול - לכן הם ומשפחותיהם לא זכאים להיכלל במתווה הפינוי, ונאלצים לקיים שגרה תחת אש. אחד מאותם תלמידים רבים הוא נעם הוטא, תלמיד כיתה י׳ ותושב קיבוץ נאות מרדכי בגליל העליון, שממוקם כ-5 ק״מ מהגבול. תחת שגרה יומיומית שמלווה בירי רקטי, טילי נ״ט, כטב״מים והדפי פיצוצים - נעם וחבריו בתיכון ׳עמק החולה׳, שממוקם בקיבוץ כפר בלום, אמורים להתרכז בשיעורים במסגרת החינוכית החלקית - ולצלוח את הבגרויות הרבות. זאת בעוד כאשר 70 אחוז מכלל תלמידי התיכון פונו - והתלמידים הלא מפונים נותרו ללמוד באזור שהוסב לשדה קרב. ״חזרנו ללימודים חודשיים לאחר שפרצה המלחמה, ואנו לומדים במתכונת חלקית מימי ראשון עד רביעי - 4 שעות בכל יום. בשכבת י׳ של בית הספר היו 8 כיתות - שהצטמצמו לשכבה שכוללת 2 כיתות לימוד בלבד״.
״אין ספק שאני והחברים שנותרו ביישובים שלא פונו מרגישים פספוס ותסכול גדול. פתחנו פער לימודי גדול ביחס לתלמידים אחרים בני גילנו, ההתנהלות היא תחת לחץ ואזעקות - שמכניסה תלמידים רבים לחרדות שמובילות אותם להישאר בבית ולא להגיע לבית הספר״, מתאר את המציאות שנכפתה על בני גילו. ״אין יותר מסגרות בלתי פורמליות כמו טיולים, פגישות עם חברים אחרי הצהריים או אימונים ופעילות גופנית. יש הרבה תלמידים שמגיעים רק פעם בשבוע לבית הספר, יש כאלה שהתייאשו והפסיקו להגיע. אף אחד לא חשב שהמצב הנתון יימשך כל כך הרבה זמן - ואנו נאלצים לספוג יום יום את האתגרים המתלווים למצב הביטחוני באזורנו. אני מאמין שאם היינו זכאים לפינוי - היה לנו הרבה יותר קל ללמוד ולהתרכז כך - בלי הלחצים והאזעקות״, אומר.
בהמשך לקשיים הלימודיים, שון, תלמיד כיתה יב׳ ויו״ר מועצת התלמידים והנוער של מחוז צפון חושף: ״גילינו עשרות בני נוער מפונים שנושרים מבתי ספר. הצלחנו לשכנע את חלקם לחזור ללמוד בעזרת קשר אישי ותמיכה, אך ברור לנו שזוהי רק טיפה בים. העלינו את הנושא גם בכנסת, כי חשוב לנו להשמיע את קולו של נוער הצפון. נוצרה פה אוכלוסייה חדשה, שלא מיוצגת על ידי אף גוף״.
רוני קמאי, דוברת מועצת התלמידים והנוער עוד הוסיפה בנושא כי ״הנוער בישראל, כמו כל האזרחים במדינה, מתמודד היום עם קשיים רבים - טראומות ברמות שונות שאנחנו סוחבים איתנו מהשבעה באוקטובר והמלחמה כולה, מתחים של אי וודאות ולחץ מתמיד, תלמידים רבים שעדיין לא לומדים בבתיהם, ישנם תלמידים שקרובי משפחה שלהם נמצאים בלחימה והם כתלמידים מנסים למרות זאת - להמשיך בשגרה. הנוער צריך היום את הליווי, התמיכה, הרגישות וההבנה שאנחנו מתמודדים פה עם טראומות - אך עם כל זאת מנסים לשמור על שגרה״.