המצב הביטחוני בצפון הלך והסלים בחודשים האחרונים תוך התגברות ירי רקטות לעבר הגליל והגולן, תקיפות מטרות בלבנון וסוריה - וכוננות גבוהה של כוחות הצבא לאורך הגבול הצפוני. בשל המציאות המעורערת, שגרה תחת אש חיזבאללה - רקטות, נ״ט וכטב״מים נעשתה למובנת מאליה. בעוד שילדי הצפון שנולדו אחרי 2006 לא ידעו מלחמות מה הן - מאז תחילת ״חרבות ברזל״ הם נעשו מתורגלים ודרוכים למציאות החדשה שנכפתה עליהם - בעל כורחם.
אחת מאותם הילדים הרבים שנאלצו להתרגל למשמע האזעקות והפיצוצים היא אליה לוי בת ה-6, שמתחנכת בגן חובה ומתגוררת עם משפחתה בקיבוץ כפר בלום בגליל העליון, שתושביו אינם זכאים לפינוי מהמדינה. ב-7 באוקטובר, קובי ואשרת, הוריה של אליה, החליטו לפנות את הילדים מהקיבוץ. אשרת האם נדדה עם 4 ילדיה ממקום למקום - וקובי האב נקרא מיד למילואים בצפון. לאחר חודשיים של נדודים, ללא זכאות מהמדינה לפינוי, אשרת והילדים נאלצו לשוב לקיבוץ לאחר שלא נמצאה מסגרת חינוכית שתתאים לילדים.
אשרת גדלה בקרית שמונה של שנות השמונים - ונולדה לתוך מצב מלחמה תמידי. מנגד לכך, ילדיה משתייכים לדור חדש שבו ילדי הצפון לא הכירו את שגרת המלחמה של שריקות מטוסי הקרב החגים, השהייה הממושכת בתוך המקלטים ושמיעת ההדפים, הפיצוצים והרסיסים באופן קבוע - עד עכשיו. ה-7 באוקטובר טרף את כל הקלפים, ועל אף שאושרת סברה שילדיה לא יצטרכו להרגיש את מה שהיא חוותה בתור ילדה - השגרה של ילדיה נעשתה קשה מנשוא, בצל המתיחות הביטחונית הקשה שמעיבה על חייהם היומיומיים ועל הנפש הרכה והעדינה שלהם.
היום (חמישי), הופץ ברשת תיעוד של אליה ושל חברתה - שבדרכן לגן הבוקר, נאלצו להשתטח על הרצפה בעת הישמע האזעקה והבומים. אחריה, היו 2 נפילות שהחרישו את אוזניהן: ״בדיוק כשיצאנו מהבתים בדרכנו לגן, שמענו בומים ואזעקה. מיד שמתי ידיים על הראש, נשכבתי על הרצפה כמו שלימדו אותנו איך להתגונן בגן. זה היה מאוד מפחיד, לא הרגשתי מוגנת כי היינו בחוץ ולא במקלט. גם בגן אומרים לנו לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש - כי אין מקלט. בכל פעם כשאני יוצאת מהבית ויש אזעקה - אני זוכרת לשים ידיים על הראש כדי שלא יפגע בו משהו. ברגעים שאני מפחדת, אני מחבקת את אמא ואבא. תמיד מפחיד, יש הרבה אזעקות ופיצוצים. הייתי רוצה לגור במקום שאין בו אזעקות״, אומרת ל-״מעריב״ אליה.
אמה אושרת מתארת את החיים בקיבוץ הלא-מפונה : ״אנו חווים יום יום את רעשי הארטילריה והתותחים, מטוסים, כטב״מים ואזעקות. יש כאן אווירת מלחמה, תושבים מפחדים מאזעקות ומחדירות מחבלים. ילדים שלא סבלו מפחדים בעבר - החלו מאז המלחמה לחשוש, להסתגר עם עצמם, לפתח חרדות, להרטיב במיטה - הם מודעים למה שקורה. כל דבר מקפיץ אותם, הם בכוננות מתמדת - הם איבדו את הילדות שלהם ונעשו למבוגרים עם דאגות. הבת שלי בבהלה מהמצב, היא לא זזה ממני כשאנחנו בבית. אנחנו מנסים להסביר ולתווך לילדים את המצב, מנסים לא להקרין להם את הפחדים שלנו - אך בהחלט אני חוששת וחשה שאין פתרון בינתיים. הלוואי שהייתה לי אפשרות לא לגדל את ילדיי בצורה הזו. לא משנה כמה ננסה להעניק להם שגרה כאן - זה פשוט לא אפשרי.
כמעט כל יום יש אזעקות, הירי הוא בטווח מיידי - כך שאין זמן להתגונן ורק תוך כדי הבום של הנפילה נשמעת ההתרעה״, היא מספרת ועוד מתארת את המציאות של ילדי הגן בקיבוץ כפר בלום: ״עד לפני חודש אליה הייתה הולכת לגן שהיה במקלט תת-קרקעי, עכשיו הם בגן לא ממוגן שאין בו ממ״ד או מקלט - אך פיקוד העורף אמר שזה בטוח מאחר שיש תקרה מבטון. כל המעטפת של מבנה הגן כוללת חלונות - לכן שמו שקי חול מסביב לגן. מאחר שטווח הירי הוא מיידי, כאשר יש אזעקה והילדים בגן או בבית הספר הם קודם כל נשכבים על הרצפה, שמים ידיים על הראש - ורק אחרי כמה דקות הולכים למקלט. זהו לא ביטחון הרמטי אלא רולטה רוסית, עד שלא יקרה אסון אף אחד לא יתעורר. נותר רק להתפלל ולקוות שיהיה טוב״.