דוד שושן גר בתל אביב, אך עד לפני שנה התגורר בכפר עזה. יש לו לא מעט תחביבים, הוא מתעניין במוזיקה ובאומנות, בקיא בכימיה אנאורגנית ובאדריכלות, וכמו כן הוא מתמחה בשימור מבנים היסטוריים ועתיקות. את האחרונים ברשימה הזו, יחד עם העניין שלו במחקר ופיתוח הוא הפך למפעל שמפרנס אותו ועוד כ-20 עובדים, מפעל שהוא מקור לגאווה ישראלית.
"איך הוא מעז לענוד סיכת חטופים": העימות בין תושבת העוטף לסמוטריץ'
האיפוק משתלם? זה הפיצוי שצפויה ישראל לקבל אם לא תתקוף באיראן
דוד הוא הבעלים והמייסד של מפעל פרסקו הנמצא בקיבוץ מפלסים שבתחומי מועצה אזורית שער הנגב, במרחב העוטף כקילומטר וחצי מהגבול. המפעל מתמחה בתחום שימור ושיקום בניינים היסטוריים ועתיקות. באתר של החברה יש גלריה מפוארת של מבנים יפיפיים שהחברה ומוצריה לקחו חלק בשיפוצם ובשיקומם. ברשימה, מבנים רבים במרכז תל אביב וכן מרכז סוזן דלל, מלון סטאו ביפו, בית הכנסת הגדול בנס ציונה, החומה הימית בעכו ועוד. בעברו לימד דוד את התחום של שימור מבנים, סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת ת"א. המפעל מייצר פתרונות טכנולוגיים מתקדמים וסוגים שונים של צבעים וחומרי חיפוי מינרליים ומפתח מוצרים לציפוי מבנים וקונסטרוקציות.
פרסקו, היא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי. בעבודת התזה של דוד במסגרת לימודיו בתולדות האומנות, נדרש להשוות בין הפרסקאות של רפאל בוותיקן לבין אלה של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. זו הייתה ההשראה שלו, כשבחר את השם למפעל שהוקם בשנת 1994. דוד מסביר: "מאחר והמומחיות שלנו היא בשיקום ושימור מבנים, תוך שימוש בטכניקות הללו, השם ממש התלבש לנו כמו כפפה ליד".
ב-7 לאוקטובר הוא היה מאושפז באיכילוב, לאחר ניתוח שעבר יום לפני. בשבת הגיעו אליו טלפונים בשעות הצהריים המוקדמות, ממכרים וחברים שגרים בעוטף, שעדכנו אותו במתרחש באזורם. במוצ"ש התקשרו אליו אנשי הביטחון של מפלסים שאמרו ששני עובדים עזתיים נמצאו במפעל. דוד נדרש לזהות אותם, ולאחר מכן, השניים יצאו עם דגלים לבנים בתיאום עם כוחות הביטחון, הישר לחקירות ולמעצר. דוד אומר שמדובר ב"עובדים שהיו אמורים לחזור ביום שישי לביתם, אבל איתרע מזלם ומחסום ארז היה סגור, אז הם ביקשו מאתנו רשות לישון במפעל".
אבל הדרמה הגדולה התרחשה במפעל דווקא ביום למחרת. ביום השני למלחמה, הגיעו מחבלים מהחלק האחורי של הקיבוץ, על אופנועים, נכנסו דרך החלונות, כבשו את המפעל והפכו אותו ליעד מבוצר. מי שנתן לדוד את האינפורמציה לגבי מה שהתרחש בתוך המפעל ב-8 לאוקטובר היו שני לקוחות ותיקים, שהיו בין הלוחמים שכבשו בחזרה את המפעל מידי הנוח'בה. מסתבר שכשהגיעו לוחמי צה"ל למקום, התנהלו בו קרבות קשים פנים מול פנים, שהביאו בסופו של דבר לחיסול המחבלים, לא לפני שהם חרבו, הרסו, וניפצו כל מה שנקרה בדרכם. למרבה המזל המקום היה ריק מעובדים אך המפעל שהיה עסק פעיל עם עשרות עובדים, הפך לזירת קרב.
רק אחרי שבוע וחצי, באישור ובתיאום עם כוחות הביטחון, הצליח דוד להגיע בעצמו למפעל, ומשמעות הנזק התחילה להתבהר עוד לפני שכף רגלו דרכה בשעריו. "מצומת שער הנגב, ראינו את השקים עם המוצרים שלנו לאורך הכביש משמשים כעמדות הגנה לחיילי צה"ל. בתוך המפעל היה תוהו ובוהו, שבר והרס רב, כשמסביב מפוזרים שקים של זק"א... בדיעבד הסתבר שמדובר בנזק בשווי של מיליוני שקלים לחומרי הגלם ולתשתיות".
דוד משתף ש"באינסטינקט הראשוני שמחתי שהמוצרים שלנו סייעו לצה"ל בלחימה, אבל אז ירד לי האסימון והבנתי שקרה פה אירוע הרבה יותר גדול ממה שחשבתי מלכתחילה. כאב לי הלב ולקח לי זמן לעכל את מה שראיתי. נגרם נזק עצום ועד היום ישנם חורים מהירי בתקרת המבנה". בין החיילים שטיהרו את המקום היה בן הזוג של רואת החשבון של המפעל. דוד שמע גם ממנו על מה שהתרחש שם: "בחזית המפעל, על הכביש, התנהל קרב ארוך שבו היו קרוב ל-80 הרוגים – רובם מחבלים וחלקם ישראלים".
כוחות הצבא השתמשו במשטחי שקי פרסקו בתור עמדות ירי, מחסה והגנה, הן בזמן הקרבות שהתחוללו במפעל והן לאחר מכן, כעמדות שמירה בכניסה לקיבוץ מפלסים ובמחסומים על כביש 232. הם נעזרו גם במלגזות שהיו במקום וכן בסיד לכיסוי גופות המחבלים הרבים שהיו פזורות בשטח.
עם שוך הסערה, על השולחן של אורנה שלם, המנהלת האדמיניסטרטיבית של פרסקו, נמצא פתק שהשאיר לה לקוח וותיק - מנכ"ל חברה, לוחם במילואים אשר השתתף בקרב על המקום ומצא דרך ייחודית למסור לה דרישת שלום. אורנה מאוד התרגשה לראות את המחווה ובעיקר בשל כך שתוך כדי הקרב, הוא מצא זמן לעצור שניה ולהתייחס. בפתק נכתב: "אורנה היקרה, מוטי (שם בדוי) הבעלים של חברת X מירושלים היה פה! שנדע ימים יפים יותר"! דוד גם הוא מתרגש ואומר: "הסיפורים האישיים התערבבו עם הסיפור הלאומי, מה שיכול לקרות רק במדינה הקטנה שלנו..."
פרט לאותם עזתיים שדוד ראה בהם עובדים רגילים, שבאו לעבודה כדי להתפרנס, בפרסקו עובדים 20 עובדים, מתוכם חמישה במחלקת מחקר ופיתוח. חלקם הגדול מהעוטף ואחדים מאשקלון, תל אביב ותל מונד. חלק מהעובדים חוו היתקלויות עם מחבלים ופונו מהקיבוצים. רגשותיו של דוד לגבי שני העזתים שישנו ונתפסו במפעל, מעורבים: "שמעתי דרך אחד העובדים בחברה, שהם זועקים כיום לעזרה ומבקשים מאתנו עזרה כלכלית. אני באופן אישי מאוד אמביוולנטי האם לעזור להם או לא, אבל הנטייה שלי היא לעזור להם כבני אדם".
עם זאת, נכון לעכשיו הוא בדעה שמתנגדת להכנסת פועלים עזתיים לישראל, "אנחנו יותר מדי קרובים לאירוע", הוא אומר. אותה אמביוונלטיות יש בו גם כלפי הכנסת עובדים פלסטינים: "מצד אחד, יש צורך עצום לסובב את הגלגל שנקרא תעשיית הבניה, אך יחד עם זאת, נוצר סוג של חוסר אמון וכעס שמכליל הרבה דברים ואולי עם הזמן נמצא את החמלה". זה לא הזמן מבחינתו. "באופן אישי, אני עדיין עם הטראומה, הכעסים והפחדים" הוא אומר.
לגבי העובדים הישראלים, הוא מצהיר ש"הקשר עם העובדים שלנו הוא הדבר הכי חשוב לי". המפעל לא פיטר אף עובד, המשיך לשלם משכורות ואף העניק מענק מוגדל לקראת פסח. דוד התרשם שהעובדים "היו מרוסקים" בעקבות האירועים. "קיבלתי את העובדים שבורים לחתיכות. לקח חודש וחצי לאושש אותם מההלם", הוא נזכר. "הם התחילו להירגע כשצה"ל תקף בעזה", הוא אומר ועדיין מודה על נס: "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם כל האירוע היה מתרחש באמצע השבוע, כשהמפעל היה מלא בעובדים ולא בשבת".
המפעל, שלא היה ממוגן קודם לכן, רכש וכעת בשטחו מספר מיגוניות. הוא מוקיר מאוד את המאמץ שעשו העובדים במלחמה - "שהם היו שם מהרגע הראשון בלי פחד". נכון להיום במפלסים "המפעל חי ובועט" לפי דבריו של דוד ואף שופץ. לתקופה מסוימת, מעבדות המחקר והפיתוח הועברו לקרית גת. אך עדין לא כל העובדים חזרו לעבודה, המפעל חסר עובדים בעיקר במו"פ ובייצור. למרות הקשיים שהמפעל חווה, דוד מצפה מהלקוחות בישראל, לגלות לויאליות ולהישאר מאוחדים.
בימים האלה, פרסקו לקראת השקה של מוצר הדגל שלה, אשר באופן סמלי פיתוחו נמצא בשלבים מתקדמים כעת. מדובר במערכות צבעים מעכבי בערה לבניה. אין ספק כי המלחמה נתנה לדוד אמביציה להיות מוביל עולמי בתחום הזה. זהו פרויקט שמלווה על ידי הרשות לחדשנות, אשר מעריכה ותומכת בחברה במהלך ארבע השנים האחרונות, כשהעניקה לפרסקו מעל מיליון שקל לפיתוח המוצר. המלחמה הסיטה את המיקוד של החברה לטובת חומרים אלו וכל מאמצי המחקר והפיתוח מרוכזים בקטגוריה זו.
מוצרים מעכבי בערה קיימים בעולם, אולם פרסקו מפתחת מוצר בתפיסה אחרת, ההופכת אותו למוביל בעולם. דוד כפטריוט אמיתי, מבסוט וטוען שמדובר ב"גאווה ישראלית כחול לבן, מאחר ופרסקו היא החברה הישראלית היחידה שמפתחת ומייצרת מוצר מסוג זה, הנחשב למורכב וחדשני בטופ העולמי".
הצבע הייחודי של פרסקו, אמור להעניק מעל 120 דקות של "שקט", לפני שהמבנה מתחיל לקרוס וזאת בעזרת פורמולציה ייחודית, שלדברי דוד נמצאת בתהליך מתקדם לקבלת תקן אירופאי לשימוש על אלמנטים שונים, לרבות: קורות, מתכת, בטון, עץ, קירות גבס ועוד. שוק מעכבי הבערה מגלגל עשרות מיליארדים בשנה ונוגע בתחומים כגון: תעופה, רכב, בניה, אסדות נפט ועוד. החומר מעכב הבערה של פרסקו עובר כרגע סדרת בדיקות במעבדות מובילות בעולם ועד עתה לדברי דוד, התוצאות הראו שהוא עומד בסטנדרט הגבוה ביותר בעולם – 20% (בממוצע) טוב יותר מהמוצר הטוב ביותר הקיים כיום. בנוסף, מדובר בצבע ירוק (במשמעותו הסביבתית), לא נדיף ולא רעיל וזהו יתרון גדול נוסף שלו את לעומת מוצרים אחרים בתחום.
החברה טוענת שאם השלד של מגדלי התאומים, או הטיח שבו, היו צבועים בצבע מעכב בערה, הבניין לא היה קורס על האנשים כפי שקרה! התרסנו בפני דוד שיתכן וזו טענה קצת יומרנית. שאלנו על מה הם מסתמכים? דוד לא נרתע מהשאלה וכך הוא השיב: "אנחנו מסתמכים על מחקרים ידועים בעולם. חומר מעכב בערה מתנפח כשהוא נחשף לחום בטמפרטורה גבוהה ובכך הוא מעכב את הבערה למשך זמן שמאפשר הגעה של צוותי כיבוי והצלה ובכך חשיבותו! מאז אסון התאומים, השתנתה הרגולציה בעולם בכל הנוגע לתחום זה". אסון התאומים רחוק בזמן וגם במיקום מהלב של אנשי פרסקו, אותם מעסיקה יותר המחשבה, אם ניתן היה למנוע חלק מהחורבן, אם בבתים בבארי למשל, היה נעשה שימוש בבנייה בחומרים מעכבי בעירה.
המתחרים שלהם, הם מספר יבואנים שהם נציגים של חברות עולמיות בשוק הישראלי. הנרטיב של פרסקו הוא פיתוח חומרים בטכנולוגיות גבוהות וייצואם לחו"ל ובתחום היצוא, דוד טוען שאין להם מתחרים.
לגבי האופק, האוריינטציה של החברה משתנה לכיוון הגלובלי. דוד מצהיר ש"פנינו לשיתופי פעולה עסקיים אסטרטגיים עם גורמים בעולם, הנרקמים בימים אלו". הוא מחדד: "המטרה שלנו היא לייצא טכנולוגיות חדשות לעולם הבניה, עם כימיה 'משוכללת' וחומרים שמטפלים במבחר תחומים, בחמש קטגוריות מפתח: שימור מבנים, מעכבי בעירה, חיזוק בטון, טיפול בקורוזיה וציפויים דקורטיביים". דוד צופה ומייחל לכך ש"פרסקו תהיה אחת החברות המובילות בייצוא בטכנולוגיות בניה".
למרות הקשיים הבירוקרטים שדוד חווה עקב הפגיעה במפעל וביקורת עניינית שיש לו על התהליכים לפיצוי, הוא אומר: "החלטנו לנהל את המאבק שלנו בעצמנו. החלטנו לא להתקרבן אלא לנצח את המהלך הזה. זה הצליח, כי בנרטיב שלי אני אדם שמתקן כל דבר שבור, בדיוק כמו שאנחנו עושים בשיקום מבנים. לוקחים מבנה רעוע ומט ליפול ומעמידים אותו על הרגליים, איתן ויציב".