44 שנה עברו מאז הפיגוע, אך נדמה שלא הרבה השתנה. הקיבוץ הצמוד לקו הגבול נטוש כבר 205 ימים, ונותרו בו רק חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, בני המקום. אחד מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ כיום הוא אריה גידו, בן ה-68, שממשיך להגן על הקיבוץ ממתקפות חיזבאללה - כמו שהגן עליו אז, כאשר לקח חלק במבצע החילוץ של בני הערובה בבית הילדים בקיבוץ לפני יותר מ-40 שנה.
לחץ על החמאס? משפחת ביידן משתפת פעולה עם המממנת שלו | דיווח
משוואה חדשה בעולם התחתון? דרמת העצמות שהתגלו מתבהרת
מבחינת גידו, שממשיך גם בימים אלו להגן על הקיבוץ - עדיין לא החלה המלחמה האמיתית, והוא חוזר ואומר כי הוא לא חושש מחיזבאללה. בנובמבר 1973, מיד לאחר מלחמת יום כיפור - הוא התגייס לצה״ל, ובלשכת הגיוס ביקש להתגייס לשריון - אך נשלח לגולני: ״כשהגעתי לשם, לא ידעתי שום דבר על סיירת גולני או על יחידות מיוחדות בכלל, אבל המליצו לי ללכת למבדקים של הסיירת, עברתי אותם ושירתי בה. לאחר השחרור - שבתי לקיבוץ".
"בשנת 1979, יצאתי לשנת חופש ונסעתי עם חבר מהקיבוץ לטייל באירופה, ולאחר כמה חודשים חזרנו ללוויה של בן קיבוץ שנהרג. כשהגעתי לכאן, כבר לחצו עליי להישאר - כי לא היה מי שיקטוף את הכותנה. זו הייתה תקופה מאד מתוחה מבחינה ביטחונית בקיבוץ - כל מי שהיה לו נשק - נשא אותו עליו תמיד".
"גדר הקיבוץ הייתה ממש גדר הגבול, הסיורים של הצבא היו מגיעים לשער הקיבוץ, נכנסים פנימה ונוסעים בדרך מערכת פנימית לאורך הגדר של הקיבוץ, יוצאים בצד השני וממשיכים הלאה - היינו מובלעת בתוך לבנון״, בראיון ל-״מעריב״ נזכר ומתאר את התקופה ההיא.
"פסח, ערב חג שני, רוב הקיבוץ נסע להופעה של חווה אלברשטיין בקיבוץ איילת השחר - ואני נשארתי בחדר שלי עם חברתי. פתאום, סביב חצות נשמע צרור ארוך של יריות״, משחזר את ליל הפיגוע שייזכר לעד. ״סמי, שהיה חשמלאי הקיבוץ, נקרא לתקן את הפסקת החשמל בבית הילדים והלך לשם עם אשתו. גם בנם עומר היה שם, בסך הכול תינוק בן חודשיים אז".
"בית הילדים היה מבנה של שתי קומות שנפרדות אחת מהשנייה, ובין הקומות חיברו רק מדרגות חיצוניות. בקומה הראשונה היו התינוקות הקטנים ושומרת לילה - ואילו בקומה העליונה היו פעוטות - שעליהם שמר בכל לילה מבוגר אחר מהקיבוץ בשל המתיחות הביטחונית. יחד עם השומרת היו באותו הלילה במבנה גם בנה וחברה שלו - שהגיעו כדי לבקר אותה".
"כאשר סמי סיים לתקן את החשמל - הוא קלט שתי דמויות שמנסות להיכנס פנימה לבית ילדים דרך הדלת. הוא צעק 'מחבלים' - ובתגובה הם ירו בו. הוא נפל ונהרג, והם הצליחו להיכנס למבנה, לקחו איתם שני תינוקות ועלו איתם לקומה השנייה. בזמן שסמי התעמת עם המחבלים - אסתי והשומרת רצו והסתתרו בשירותים - והבן של השומרת ובת זוגו ברחו החוצה דרך המרפסת ורצו להזעיק עזרה. צרור הירי בסמי - זהו הצרור שהעיר את כל הקיבוץ - גם אותי״, הוא נזכר ברגע הדרמטי.
״כששמעתי את הירי, מיד לקחתי את הנשק האישי שלי ורצתי ברחבי הקיבוץ. הגעתי לרחבת חדר האוכל - והבנתי שמחבלים השתלטו על בית הילדים. ראיתי גם חבר'ה מהקיבוץ שרוצים להסתער פנימה ולחלץ את בני הערובה. מאחר שאני נחשבתי לקרבי של הקיבוץ כלוחם סיירת לשעבר, ואז עוד לא הייתה כיתת כוננות מסודרת - החלטתי לקחת את העניינים לידיים".
"תוך כדי הקפת המבנה, אחד מחברי הקיבוץ ראה אור שנדלק ונכבה בשירותים של הקומה התחתונה. הוא התקרב ודיבר עם שתי הנשים, שסיפרו שהן מתחבאות שם. לאחר שהוא בא וסיפר לי את מה שאמרו לו, הבנתי שכל המחבלים למעלה בקומה השנייה. התארגנו שלושה מחברי הקיבוץ, ואני החלטתי שניכנס לקומה התחתונה דרך המרפסת. נכנסנו פנימה - ולמזלנו באמת לא היה שם אף מחבל".
"תחילה, הלכתי לראות מה מצבו של סמי - והבנתי לצערי שהוא כבר לא שרד. דוד לוי, בן הכיתה שלי הלך לשחרר את הנשים בשירותים וכמעט ירה בהן, כי הן בדיוק פתחו את הדלת. למטה, נותרו עוד שני תינוקות, ואני והבחור השלישי לקחנו אותם על הידיים, ורצנו איתם להורים שלהם שחיכו בחוץ. בכל הזמן הזה - המחבלים למעלה לא ראו אותנו".
"תוך זמן קצר הבנתי שהגיע גם צוות כוננות של סיירת גולני, וישר רצתי אליהם והובלתי אותם לנקודה המוסתרת. הם מתחילים להתארגן ואז מפקד הצוות יונתן רז (רוזגה) מזהה אותי. כעבור זמן קצר, מגיע גם מפקד אוגדת 91 יוסי קולר. אני שומע את קולר אומר להם 'חמש דקות לפריצה. מתכוונים לירות בבני הערובה'. רוזגה אמר לו 'רגע, עוד לא איפסנו נשקים, אנחנו עדיין לא מאורגנים'".
"היו להם רובי עוזי עם פנסים מקדימה - שהיה צריך לאפס. קולר אומר לו 'לא מעניין אותי, זה היה צריך להיות מאופס. תתכוננו לכניסה מהירה'. אז רוזגה פנה אליי ושאל אם אני מוכן להיות ברתק עם מאג - אמרתי לו 'בכיף'. שמו עלי מאג עם שרשראות, צירפו אליי את הצלף של גולני והלכנו להתמקם על גג של מקלט, בערך 50 מטרים ממבנה בית הילדים״, מתאר.
"הכוח של הסיירת מתחיל לנוע ומגיע לכיוון הדלת של הקומה העליונה. הם מגיעים לכניסה, פורצים את הדלת, נכנסים פנימה ואז חוטפים מכת אש נוראית שעוצרת אותם. אחד המחבלים יורה מהחלון ופוגע באלדד צפריר, החובש של הצוות, והוא נהרג לפני הכניסה לבית. ניתנת פקודת נסיגה ואני שוב פותח באש כדי לחפות על הנסיגה. לא היה לנו קשר - הכל התנהל בצעקות. היו הרבה פצועים, גם רוזגה נפצע קשה, כולם התפנו - ורק אלדד נשאר שוכב שם בכניסה. היה בלתי אפשרי לחלץ אותו משם - והבינו שהוא כבר ללא רוח חיים״.
לאחר ניסיון החילוץ, המחבלים התעצבנו, צעקו והחלו לאיים. בין בני הערובה היה גם מאיר פרץ בן הקיבוץ, המבוגר שישן שם באותו לילה: ״הוא היה שם יחד עם עוד שישה ילדים, ארבעה מלמעלה ושניים מלמטה, והמחבלים החליטו לירות בו ברגל כדי להזהיר אותנו לא לנסות לפרוץ את המבנה. בינתיים הגיעו עוד כוחות והתחיל מו"מ עם המחבלים. ניסו להרגיע אותם, ואמרנו להם ש'אנחנו מצטערים על מה שקרה'. ניסינו כך למשוך זמן״.
"לאט לאט עוברות השעות ועולה הבוקר. במשך כל הזמן הזה - אני שוכב וצופה על הבניין. כשהבוקר הגיע אמרנו למחבלים שאנחנו רוצים לשלוח חלב לילדים והם הסכימו״, אמר. בינתיים, הכוחות התארגנו לחילוץ נוסף, והוחלט שסיירת מטכ"ל תהיה הכוח הפורץ העיקרי במבצע: ״סביב השעה 10 בבוקר, הבטיחו למחבלים שמגיע אחד השגרירים במסוק לדבר איתם כדי לקבל את דרישותיהם. המסוק מגיע, יורד לכיוון הדשא שנמצא סמוך לבית הילדים, ואז בבת אחת מתרומם. זה היה אות הפתיחה באש".
על רקע רעש המסוק, הכוחות פורצים פנימה מכל מקום אפשרי, מהגג, מהחלונות, מהדלתות, מהמרפסות. שני כלבים מאומנים ללוחמה בטרור רצים ראשונים לפני הכוחות, אחד מהם חוטף צרור שלם של ירי ונהרג, השני נפצע ומחולץ אחר כך על אלונקה. היו המון צלפים מסביב ולפני הכניסה הפעילו האזנות בקירות, לאסוף כל מידע אפשרי על מה שקורה בפנים.
"תוך שניות הכל נגמר, ופתאום שרר שקט. פינו את כל החיילים הפצועים ואת כל הילדים, חלקם היו פצועים מרסיסים, ותינוק אחד, אייל גלוסקא, היה כבר מת. פינו גם את החייל אלדד צפריר ז״ל ששכב שם עשר שעות בכניסה - מאז ניסיון הפריצה הראשון בלילה. עד היום - לא ברור לי ממה אייל גלוסקא נהרג. בכל פעם שניסיתי לברר ממה הוא מת - לא קיבלתי תשובה. מעבר לכך, לאחר הפיגוע לא נעשה תחקיר צבאי עם האזרחים שהיו בפיגוע. אף אחד מהצבא לא בא לשאול אותי או את האחרים איך התנהל האירוע״.
על השלכות הפיגוע בקיבוץ אמר כי "התוצאות היו קשות, והפיגוע פגע מורלית באנשי קיבוץ. מיד לאחר הפיגוע, היו דרישות להעביר את הילדים לישון בבתי ההורים והיו לא מעט משפחות שעזבו את הקיבוץ - כל משפחות הילדים שנקלעו לפיגוע עזבו את הקיבוץ. בנוסף, קליטת החברים בקיבוץ נעצרה בצורה מאוד משמעותית. לקחו שנים עד שהמצב השתקם וההגירה לקיבוץ נהייתה חיובית".
"בשש השנים האחרונות הכפלנו את כמות חברי הקיבוץ, המצב השתפר - עד השבעה באוקטובר. נראה לאן ההתיישבות בגליל תלך מעכשיו״, עוד מוסיף כי ״האירוע של הפיגוע בבית הילדים נזכר בקיבוץ כטראומה קשה - אך המון שנים לא דיברו עליו כאן - כאילו לא התרחש. לא דיברנו על מה שהיה, לא העברנו חוויות, לא סיפרנו לאף אחד - כל אחד הדחיק את מה שחווה - ורק לאחר 30 שנה הכול החל לצוף״.
עוד מדבר על קווי הדמיון בין האירוע הטראומטי ההוא - למלחמה הנוכחית כיום: ״הדמיון של הפיגוע אז למעשי הטבח הנוראיים בעוטף עזה - קשורים בקורבנות. בפיגוע היו גם תינוקות ואף נרצח אחד מהם - בדיוק כפי שרצחו וחטפו תינוקות מחבלי חמאס בעוטף עזה. הדמיון מחריד. גם אנחנו לפני האירוע בשנת 1980, היינו בטוחים בקיבוץ שאנו בטוחים - והתבדינו".
"בעבר היו ילדים שמדברים על מחבלים, פיגועים, על החשש שאירועים כאלה יקרו - ואלו אותם הפחדים של הילדים של היום שחווים את המלחמה הנוכחית. גם היום לצערי, יש משפחות שמתלבטות אם לחזור לקיבוץ כאשר תסתיים המלחמה - כמו עזיבת המשפחות הרבות את הקיבוץ אחרי הפיגוע. על עצמי אני יודע להגיד שלא אעזוב את הקיבוץ לעולמים, אני נשאר להגן עליו - וגם אם תתפתח מלחמה גדולה עם חיזבאללה - אשאר בכל זאת. מאז ועד היום - נמשיך להתמודד ולהיאבק כנגד הטרור״.