בארץ מפונה המונח "התלם האחרון" מקבל לפתע משמעות חריפה. הרעיון שלפיו שדה הופך לתוואי גבול החל כבר לפני יותר ממאה שנה, כשהחלוץ והמנהיג הציוני יוסף טרומפלדור אמר: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו", ובישראל של שנת 2024 נדמה שאין תיאור מדויק מכך.
בשתי החזיתות אשר ריקות מתושבים, חקלאים ממשיכים לעבוד את האדמה, לדאוג לגידולי העתיד ולממש את ריבונותה של מדינת ישראל עד לגבולותיה. נסענו ליישובי העוטף כדי לפגוש את החקלאים שממשיכים לטעת, לגדל ולקוות לעונות טובות יותר מאלה.
"עובדים עד הגדר"
בעקבות 7 באוקטובר גם ניר נאלץ להתפנות מביתו ולהתמודד עם המציאות החדשה: "סגרו לנו את האזור, כמובן. כל השטחים שנמצאים מערבית לכביש 232 הפכו לשטח צבאי סגור ולא נתנו לנו לעבוד. נאלצנו לעבוד רק בשטחים המזרחיים יותר, הרחוקים יותר. הייתי נוסע מדן אכדיה בהרצליה לפה שלוש פעמים בשבוע, במשך שלושה חודשים".
אנחנו נכנסים לשדות. מולנו פאתי עזה, בהמשך ג'באליה, מעוז הלחימה הנוכחי. "רואים את הבתים", אומר ניר. פטריית עשן מופיעה מולנו, רעש הירי הופך לנוף צלילי קבוע, מנוגד כל כך לשדות הירוקים. ניר מתאר כי עם הפסקת האש הראשונה, הם החלו לחזור לעבודה חלקית. "התחילו דיבורים על כך שיפתחו לאט לאט את הצד המערבי, אז נערכנו לעבודה בפיקים. אמרנו שאם נותנים לנו לעבוד - נעבוד, אם לא - לא. נעשה מה שנוכל בפיקים שכן נותנים, ובאמת הספקנו לזרוע את כל החיטה שתכננו לזרוע. אבל יש נזק לעונה הזאת", הוא אומר.
"הקיבוץ הנודד" היא תוכנית שהוקמה כדי לסייע לחקלאות קיבוצי העוטף והצפון. קבוצת המתנדבים הראשונה, בני ובנות 20־30, החלה לעבוד בקיבוץ מפלסים והם עתידים לעבור גם לקיבוצים נוספים.
"אנחנו אנשים חזקים"
“חקלאי תמיד אופטימי”
"הפירות מתפרקים"
התרעות פיקוד העורף