ביישובי הצפון הכבישים ריקים. אין פקקים. בכל מקטע מחסום של צה״ל מאוייש בלוחמי מילואים. בחוץ 40 מעלות בצל. עגילי זיעה ממלאים את הפנים בכל חשיפה לאוויר החיצון. חיילי המילואים במחסומים מקבלים בחיוך את החולפים על פניהם.
"הנוף משקר, מטעה. השקט הזה מתהפך בשניות. לכן אנחנו דרוכים. כל הזמן עם שכפ״צ, אפוד קרב ונשק דרוך", אומר אחד מלוחמי המילואים בראש הנקרה. חייל אחר אומר: "אנחנו נמצאים פה כבר בסבב שלישי של מילואים, מאז ה-7 באוקטובר, בסך הכל עשינו פה יותר מחצי של שירות".
חייל אחר מכיתת הכוננות של קיבוץ חניתה מספר: "זה לא אמיתי, המשפחות שלנו לא פה. נשארנו לשמור על הישוב הריק. אפילו המפעל לא פועל חודשים".
וואדי יראון, נחל יראון, הסמוך לקיבוץ - הפך היום לאזור מלחמה. בעצם על פי שרידי השריפות הוואדי הוא אזור מלחמה כבר ימים ארוכים. פטריות האש צצות מיד אחרי כל שיגור מלבנון. הכבאיות האדומות של מכבי האש והכבאיות הצהובות של קק״ל ממהרות לכל מקום נפילה, לכתר את הדליקה שפורצת, למנוע ממנה לרוץ על החורש ושטחי המרעה.
אבל היער הירוק בבריה, במירון, בעין זיתים ובעוד מקומות רבים בצפון הם כבר לא ירוקים השנה. הם נצבעו בשחור פחם עם כתמים ורודים של חומרי ההטלה למניעת התפשטות האש, שהטילו מטוסי הכיבוי. ריח האש חודרת לנשימה, חונקת. בתקופה הזאת של השנה האזור היה צריך להיות פורח. קולות הילדים היו אמורים לעלות מהגנים, הנחלים הזורמים היו צרכים להיות עמוסים במתרחצים, והגלידריה הסגורה בקיבוץ סאסא, כמו גם מסעדת השף בראש הנקרה שהפכה למוצב קדמי - היו צריכות להיות עמוסות בתיירים מאירופה וארצות הברית.
גם חופי אכזיב ולימן נטשו, והיחידים שיכולים לתפוס מעט שיזוף קיצי הם לוחמי המילואים שמעבירים שעות על גבי שעות בעמדות ההגנה לאורך הגבול בארץ הצפון הנטושה, הריקה והשרופה. 40-50 ק״מ דרומית החיים במדינת ישראל נראים כסדרם: כאילו אין מלחמה, כאילו כלום לא נשרף, כאילו כלום לא ננטש. ההר בצפון כבר לא ירוק הוא נצבע בשחור של פיח.
התרעות פיקוד העורף