צמד המילים "עסקה עכשיו" מקבל משמעות ברורה כשפוגשים את מירית רגב ושלי שם טוב. סיפורן וסיפור ילדיהן מתחיל באותו האופן, אך מתפצל בהמשך לשני צירי עלילה. בכוחה של עסקה נוספת לשלב את שתי הדרכים לאחת שוב. עומר שם טוב (21), מיה רגב (22) ואיתי רגב (19) נחטפו יחד מהמסיבה ברעים. אך מיה השתחררה ביום ה־50 במסגרת העסקה הקודמת ואיתי, אחיה, השתחרר גם הוא ביום ה־54.
עומר, שלא נכלל בעסקה, עדיין בשבי, כבר יותר משמונה חודשים. "זה לא נתפס", אומרת שלי, אמו של עומר, "אני רוצה את עומר שלי בבית עכשיו". "עכשיו זה עכשיו", מוסיפה מירית, אמם של מיה ואיתי, "צריך לעצור את הכל, הרי חמאס עוד יעשו טעות מתישהו ואז יהיה אפשר להפר את ההסכם ולהיכנס בהם, אבל בינתיים תחזירו את כולם".
אנחנו נפגשות ימים בודדים לאחר מבצע ארנון, על שמו של רב־פקד ארנון זמורה ז"ל, שבמסגרתו חולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו ממחנה הפליטים נוסייראת. מירית: "בהתחלה, כשקיבלתי את ההודעה בשבת על חילוץ החטופים, אמרו לי שמדובר בנועה ארגמני ושלושה חטופים נוספים. אני כמובן מכירה את כולם ורוצה שכולם יחזרו, אבל הכי קרוב אליי הוא עומר שם טוב וייחלתי לראות גם את השם שלו".
זה לא ייאמן, אבל ממש באותו הרגע, שבו אנחנו מדברות על המבצע המרשים, שלי מקבלת לפתע טלפון מיעקב ארגמני, אביה של נועה. ההתרגשות למשמע קולו של יעקב מציפה את ההתרגשות של אותה שבת שוב. יעקב זכה לפגוש את בתו ביום הולדתו, ושלי מייחלת לדבר דומה עבור "האיש שאיתה", מלכי, שיום הולדתו יחול ב־6 ביולי. "גם אצלי זאת הייתה מתנה ליום הולדת 50", מוסיפה מירית. ניתן רק לברך שגם הפעם משאלות לבן תתגשמנה לטובה.
אלא שבמציאות הסבוכה בעזה ברור כי מבצעי חילוץ, הרואיים ככל שיהיו, ישיבו כנראה מעט, כפי שקרה עד כה. גם דובר צה"ל הגרי התייחס לכך בעצמו בהצהרה שנתן לתקשורת במוצאי השבת האחרונה באומרו "צריך לומר ביושר, לא נוכל להשיב את כל החטופים הביתה באופן הזה". אך בינתיים, בזירת המשא ומתן שורר קיפאון ממושך.
שתי האמהות יושבות זו ליד זו, מניחות יד מנחמת כשצריך. נדמה שהקרבה ביניהן מעידה על היכרות ארוכת שנים, אבל הן עצמן הכירו רק לאחר ה־7 באוקטובר. "מיה ועומר חברים", מסבירה מירית. "הם חברים עוד מהתיכון", מוסיפה שלי, "תיכון ראשונים בהרצליה".
"ממש. חזרנו בשעות הצהריים המאוחרות, ובאמת הייתי בהודיה. הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'תודה, בורא עולם, יש לי את כל מה שאני צריכה'. בערב היינו אצל אח של מלכי בארוחת חג, וכשחזרנו הביתה עומר החליף בגדים, הלך לאחד החברים והם יצאו באחת בלילה למסיבה".
מירית: "אנחנו היינו במקסיקו כל החגים. נסענו יום לפני ראש השנה וחזרנו ב־6 באוקטובר ב־23:00. עומר ומיה הסתמסו והתרגשו מהמסיבה, אז איתי אמר שהוא גם רוצה לבוא, ומיה רכשה לו כרטיס. את יודעת, אחרי טיסה את עייפה ורק רוצה לחזור הביתה, אבל הם היו נחושים לצאת למסיבה. אילן, אבא שלהם, בא לאסוף אותנו מהשדה, הם היו ממש 20 דקות בבית ויצאו עם הרכב שלי. הבית היה מסודר, כי הייתה מנקה לפני.
יום למחרת, כשעליתי לחדר של מיה ראיתי שהוא הפוך. ב־20 דקות היא הפכה את החדר. אני מספרת את זה כי בשבי היא אמרה 'יו, איך השארתי את החדר'. איתי לדעתי אפילו לא התקלח לפני שהם נסעו. ואז קמנו ב־6:30 לאזעקה".
שלי: "גם אנחנו קמנו ב־6:30 לאזעקה. הטלפון הראשון היה כמובן לעומר, והוא היה ממש בסדר. הוא אמר לנו 'גם פה יש אזעקות', ושהם יתקפלו הביתה. חזרתי לישון, מודה. הרי אנחנו רגילים לאזעקות, ורק אחרי איזה שעה מלכי עלה ואמר לי שהמצב לא נורמלי ושמשהו קורה".
אל"ם חממי, ששירת כמפקד החטיבה הדרומית, נפל בקרבות 7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. שלי מתארת כיצד זמן קצר לפני המלחמה היא פגשה את המפקד המרשים, שהעניק להם תחושת ביטחון אדירה על יד החומה שכולם היו בטוחים ששומרת עלינו מפני האויב.
"לא האמנו", ממשיכה שלי. "חשבנו שאולי גנבו לו את הטלפון, או שהג'י־פי־אס לא עובד כמו שצריך. הייתי בטוחה שהוא עוד מעט יתקשר. בינתיים מלכי לקח את הרכב ואמר, 'אני נוסע לכיוון רעים', אבל עצרו אותו בבאר שבע והוא הגיע לסורוקה".
בליל חזרתם ממקסיקו, מירית הצליחה להירדם רק שעה קלה לפני שפרצה המלחמה. "עשיתי כביסות, סידרתי ורק אז נכנסתי למיטה", היא מספרת. "גיא, הקטן שלי, לא נרדם, והוא העיר אותי. קמתי לאזעקה מטושטשת מעייפות. הסתכלתי בחדרים של איתי ומיה וראיתי שהם לא שם, לא ציפיתי שהם יחזרו, אבל הצצתי. אמרתי לגיא להתקשר אליהם לראות שהכל בסדר ונכנסתי שוב למיטה.
איתי ענה ואמר שיש אזעקות, אבל הם בסדר ומתארגנים לצאת, ממש כמו השיחה הראשונה של עומר עם שלי. נרדמתי שוב וקמתי בכלל בעשר בבוקר, ראיתי שיש לי המון שיחות שלא נענו, מלא וואטסאפים, לא הבנתי מה קורה. אני רואה הודעות ממיה, גם הודעות קוליות. היא אומרת שיש משטרה, שהיא אוהבת אותי מלא מלא ושאם היא לא זמינה שאתקשר לאיתי. רק בדיעבד הסתבר שהם דיברו עם אילן".
השעות חולפות, הקשר עם הילדים אבד, ושני הבתים בהרצליה מתמלאים באנשים, בלי לדעת עדיין על הקשר המשמעותי ביניהם. שלי ומירית, כל אחת בביתה, מנסות לעשות כל שביכולתן כדי לאתר אותם, וכך גם האבות, מלכי ואילן, שהיו ביחד בבאר שבע. בשעות הערב מגיע לידיה של שלי סרטון שפורסם בטלגרם. ושוב, אין די מילים כדי לתאר את גודל הזוועה כשמשפחה מגלה מה עלה בגורל היקר לה דרך הרשתות.
שלי: "ב־20:00 התקשר אלינו חבר של עומר ואמר 'שלי, אני מצטער החמאס הוציא עכשיו סרטון בטלגרם, ואני חושב שזה עומר'. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות, התחלתי כולי לרעוד, ואחי היה לידי. אני לא אשכח, הייתי ממש פה על הספה הכחולה. הוא שלח לאחי את הסרטון, הוא הסתכל ואמר לי שזה באמת הוא. ראיתי את הסרטון והתחלתי לצעוק, ממש. הייתי במצוקה מטורפת".
סרטון קצרצר של שניות ספורות ובו רואים את עומר ואיתי על טנדר היה להוכחה הנוספת שהילדים אכן נחטפו. שלי: "אחי צועק לי, 'שלי, הוא חטוף, אבל חי'. התקשרתי למלכי, שלחתי לו את הסרטון ואמרתי לו לחזור הביתה".
מירית: "אליי שלחו את הסרטון בסביבות 23:00, ואז התקשרתי לאילן ואמרתי לו 'תחזור, גם איתי חטוף איתו'. אבל לא היה לנו שום מידע על מיה, כלום, במשך חודש שלם. מה שכן, באותו היום, ב־16:00 התקשרה חברה והיא אמרה שיש לה חברים מ'הארגון'. זה לא שם שאומרים אותו בדרך כלל, ולכן כשהיא אמרה את המילה הזאת, חשבתי שזה אולי לא סתם. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדעת הכל, אמרתי לה שכן, ואז היא אמרה שמיה ואיתי חטופים. ניתקתי את הטלפון".
אלא שהסרט רק התחיל, ומטה משפחות החטופים, שהיום מוכר בכל בית, החל את דרכו סביב שולחן המטבח של שלי ומלכי. שלי: "ב־7 באוקטובר העליתי פוסט עם מספר הטלפון שלי ותמונה של עומר. כתבתי שאני חושבת שעומר חטוף והוספתי שמי שבאותו מצב שיתקשר או ישאיר הודעה.
במקביל התקשרנו לדודי זלמנוביץ', קרוב משפחה שלנו, שהוא עו"ד, ואמרנו לו שאנחנו צריכים עזרה. לא ידענו איזו עזרה, אבל ידענו שאנחנו זקוקים לה. הוא עשה כמה טלפונים, התקשר אלינו בחזרה ואמר: 'מחר בחמש אחר הצהריים, אצלכם בבית, פגישה עם כל מי שהיה במו"מ של גלעד שליט".
שלי מתארת כי יום למחרת, לקראת הפגישה, עשרות בני משפחה וחברים ישבו בביתה עם מחברות ומחשבים והחלו להרכיב רשימת נעדרים וחטופים. "בחמש אחר הצהריים כבר היינו עם 400 מספרי טלפונים. אנחנו נתנו את הרשימה לצבא ולמדינה, עד כדי כך הם לא היו באירוע.
כשהסתיימה הפגישה אצלנו, הבנו שאחת מהמשפחות מקיימת מסיבת עיתונאים בכפר המכביה, זה כבר היה ב־8 באוקטובר כמובן, אז אמרנו שניסע לשם. נסענו מלכי, דודי ואני. וכשמסיבת העיתונאים הסתיימה, אמרנו 'אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, אבל לפחות בואו נעשה את זה ביחד'. ככה זה התחיל".
"באמת כבר ב־8 באוקטובר שלי אמרה לי 'מירית, אנחנו חייבים להתאחד. אנחנו חייבים להיות ביחד'", מוסיפה מירית. בפגישה שהתניעה את הכל במטבח נכחו אורי סלונים, דוד מידן, יעקב פרי, משפחות שחיפשו אחר יקיריהן ומשפחות "ותיקות", למודות ניסיון וכאב. "שמחה גולדין גם הגיע", מספרת שלי, "ואבירם ואופק, האחים של אורון שאול.
אני זוכרת שכולם דיברו על הטרור, על מה לעשות, איך לעשות, ואני בכלל בתחושת הזיה, מנסה לומר לעצמי שתכף אני מתעוררת מהסיוט הזה. אבל אז, אחרי שכולם דיברו, שמחה גולדין ביקש לומר מספר מילים, ואז הוא אומר 'קודם כל, ברוכים הבאים'. זה היה חץ בלב".
באותם הרגעים שלי מבינה מחדש את המונח ערבות הדדית, ואף שיש תיעוד מצמרר של עומר הילד צועד למען שחרורו של גלעד שליט, היא מרגישה שהיא לא עשתה מספיק למענם. "אחרי ששמחה סיים לדבר, ביקשתי גם להגיד משהו ואמרתי, 'קודם כל סליחה'. סליחה שאומנם ראיתי, הזדהיתי, כאב לי, הייתי באיזו עצרת, אבל לא עשיתי כלום", היא אומרת.
"גם הוספתי שאולי, עצם העובדה שהילדים שלנו חטופים, תוביל לכך שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה ושאני מתחייבת לעשות הכל כדי שזה יקרה. פשוט ירד לי האסימון. אני גם אזכיר שיש שתי משפחות שקופות, של הישאם א־סייד ושל אברה מנגיסטו, שחטופים לא פחות".
מירית: "אחרי שהילדים שלי חזרו, הרגשתי גם את הגעגוע הזה. אני לא מכירה את עומר ממש, אבל אני מתגעגעת אליו, מאוד, מאוד. ובאמת, היחס למשפחות החטופים הוא בכפפות של משי".
אני שמחה לשמוע אתכן אומרות את זה, כי לאחרונה אנחנו שומעים על היחס הקשה כלפי משפחות חטופים. "אני מדברת על היחס מהעם, אני לא מדברת על השרים".
שלי: "גם אני מדברת על העם, העם מחבק, אוהב. ואת רואה את זה ביומיום. הייתה פה אישה שהגיעה מבאר שבע בשבת בבוקר, רק כי היא סרגה דובי לעומר. או למשל, יום אחד הגעתי לירושלים ורציתי לקחת מונית, אז הסדרן של המוניות אמר לי שהוא משלם עליי. הכניס אותי למונית ואמר לי 'סעי לשלום. הלוואי ואוכל לעשות עוד עבורך'. אני מקבלת הודעות ממשפחות חרדיות שמספרות לי שעומר יושב אצלן בשולחן השבת והילדים מתפללים עליו כל יום. זה באמת מדהים כמה אהבת חינם מקבלים מהעם". "אני גם מרגישה את זה עד היום", מוסיפה מירית.
לאורך השיחה, כשהן משחזרות את אירועי העבר, הן חוזרות להודעות הראשונות שהוחלפו ביניהן ומשתפות האחת את השנייה איך הן רשומות זו אצל זו. מירית: "עד היום היא רשומה אצלי 'אמא של עומר שם טוב'". שלי: "ברור, גם אצלי את לא רשומה כמירית, אלא 'אמא, חברה עומר'". מירית: "ביום הראשון לא ידעתי את השם שלה. היום אני אומרת שאשנה את זה רק כשעומר יחזור".
שלי: "איך זה הגיוני שעברו 251 ימים ויש שם עדיין 120 חטופים חיים ומתים? איך זה הגיוני? זה לא נתפס. כשהכל התחיל, הייתי בטוחה שתוך שבוע וחצי-שבועיים הם פה. היינו נאיביים".
רגע לפני שהציבור הישראלי ציין את היום ה־50 לפרוץ המלחמה, הגיעה הפתעה גדולה לפתחה של מירית: מיה משתחררת הביתה. רק זמן קצר לפני כן בכלל קיבלה אות חיים ראשון ממנה. מירית: "רק אחרי חודש קיבלתי אות חיים. התקשר אליי קצין החטופים, זה היה מוצ"ש, ואמר לי שיש אות חיים על מיה. זה היה אושר".
כשהחלו לדון בפרטי העסקה, היה ברור למירית שאיתי ייכלל בה לאור גילו. אבל היא ציפתה לו בפעימות המאוחרות יותר, ולפתע הגיעה ההודעה שדווקא מיה משתחררת קודם. "זה היה ב־25 בנובמבר, יום שישי בצהריים, והייתי בכיכר", משחזרת מירית, "לא היו הרבה משפחות. ואמא של עמית סוסנה עמדה איתי, וזהבה בן שרה 'חיים שלי', ואי אפשר היה שלא לבכות.
ואז כשנגמרה העצרת, קלטתי שלא שרו את 'התקווה', ומיד אמרתי שלא שרו, אז אמרו לי לשיר. עליתי, שרתי ויצאתי הביתה. בעשר בלילה קיבלתי טלפון. הקול של הקצין היה יותר חם הפעם, הרגשתי שאני שומעת קול מחייך. הוא אמר לי, 'מיה משתחררת מחר'. קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. את אומרת, וואו, אבל יש לך עוד ילד".
המשפחה של עומר נפגשה עם איתי ומיה עוד בסורוקה, עם חזרתם. "הפגישה הראשונה הייתה מטורפת, קשוחה", מספרת שלי. מירית: "הם לא רק נפגשו עם מישהו שהיה לו מידע על הבן שלהם, אלא היה איתו במשך 53 ימים".
וכשהיינו יושבים, הייתי אומרת לו לנסות לדמיין את המציאות המיטבית שלו בעוד שנה, איך היא תיראה, מה הוא ירגיש, מה תעשה, איפה תהיה. ואז איתי סיפר שעומר הציע שהם יעשו רשימה של כל הדברים שהם יעשו כשהם חוזרים הביתה".
רגע האיחוד של מיה ואיתי בבית החולים עם שובו של איתי ריגש מדינה שלמה. ניכר היה כי בפנינו אהבת אחים טהורה שהפכה למגן הכי גדול שלהם. "הם ככה כבר בשנה וחצי האחרונות", מספרת מירית, "הרי איתי בדיוק סיים בגרויות, מיה השתחררה וחזרה הביתה, אחרי שהייתה שנתיים בצבא, ומאז הם היו מבלים כל ערב ביחד".
במסיבה ששינתה הכל בילו מיה, איתי ועומר יחד. החברים מספרים שמיה ועומר לא עזבו זה את זה. לכן ברור שמסע השיקום של האחים זקוק גם הוא לשובו של החבר שנחטף איתם. "הוא ילד שמדבר את כל השפות החברתיות. יש לו חברים מכל הסוגים", משתפת שלי, "אנחנו קוראים לו ילד שמש, כי הוא באמת ילד שלכל מקום שהוא מגיע הוא מכניס אור. הוא כל כך חיובי, עם אנרגיה טובה. הוא גם מצחיק בטירוף, שחקן בנשמה ונשמה".
בסוף השיחה בינינו אנחנו שבות לדרישה הברורה להשיבם הביתה. "אזרחים נחטפו מבתיהם, ולכן מדינת ישראל כשלה ב־7 באוקטובר", אומרת שלי, "מדינת ישראל היא האבא והאמא שלי, שלך, שלהם, של כולם. לכן אני לא מבינה איך אפשר לדבר איתי על מה יקרה אם ישחררו מחבלים או מה יקרה להרתעה. מה אתם אומרים בעצם? שאתם לא יכולים להגן על האזרחים במדינה? תדאגו להגן על הגבולות שלנו. אני לא יכולה לשנות מישהו אחר, אבל אני יכולה לדאוג שפה יהיה בטוח. שעל כל דבר קטן שקורה, נגיב".
התרעות פיקוד העורף