יעל הקטנה וזושיה העבירו ימים שלמים במרתף הגטו בו הוחבאה בודדה ומפוחדת. הבובה זושיה הייתה חברתה, אשת סודה ומשפחתה. יום אחד לא שבה אמה של יעל, אך במקומה שלחה לגטו נער פולני על מנת להוציא את יעל אל מחוץ לגטו. הנער הכניס את יעל לשק עם פחם וביקש להבריחה אל מחוץ לגטו. בדרך החלה הילדה לצעוק: "שכחתי את הבובה שלי". הנער זעם ונזף בילדה, אך היא התעקשה: "אמהות לא משאירות את בנותיהן בגטו". הנער החליט לשוב לגטו ולהשיג את הבובה. יעל שרדה. אביה נרצח, ואמה, למרות ששרדה במלחמה, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. הילדה הקטנה הגיעה לישראל והבובה הפכה לחלק מחייה.
22 חודשים שהו בני משפחת יגד מהעיירה בוברקה שבאוקראינה במסתור קטן וחשוך מתחת לדיר חזירים של משפחה מקומית. לוח המשבצות שהכין הילד קובה במסתור שימש את בני המשפחה למשחק שחמט בשעות האור המועטות. לאחר כיבוש אזור לבוב על ידי הגרמנים החלו פרעות ביהודים. שרה, אם המשפחה, הבינה שעליה לדאוג למסתור לבעלה לאון ולשלושת ילדיה. היא הבטיחה לאיכר מקומי שיקבל את בית המשפחה אם יסכים להסתירם מפני הנאצים עד תום המלחמה. האיכר הסכים.
משפחה שלמה - הורים ושלושה ילדים - התחבאה בכוך מתחת לדיר חזירים שהיה כל כך קטן שלא ניתן היה לעמוד בו. בנותיו של האיכר היו מביאות להם אוכל למקום המסתור ושם שהו יחד כל המשפחה כמעט שנתיים. אמו של קובה עודדה אותו לצייר במהלך השהות במחבוא. הילד התגלה כבעל כישרון מופלא בציור ובכל פעם שזכו בני המשפחה במעט אור הוא היה מצייר זיכרונות, נופים ובעלי חיים מדמיונו. דף אחד במחברת הציור הוקדש ליצירת לוח שחמט. פיסות לחם קטנטנות שימשו את בני משפחת יגד ליצירת חיילי משחק.
אלו שניים מתוך סיפוריהם של היהודים בשואה, שניסו להעניק לילדיהם ולעצמם רגעים של שפיות וחיים רגילים גם במציאות של תופת וזוועות. אוסף מיוחד עם לוחות שחמט, פאזלים, בובות ומונופול שמותאם לחיים בגטו מציג את משחקי הילדים ששרדו את השואה ועזרו הן לילדים והן למבוגרים להיאחז בחיים, גם אם לרגעים ספורים.
כוחם של הצעצועים
כיום אוספי "יד ושם" כוללים מגוון עצום של פריטים בעלי ערך היסטורי, מחקרי, תיעודי ורגשי. אלו כוללים כ־227 מיליון עמודי תיעוד, 135,000 עדויות שורדי שואה, 541,500 תצלומים מתקופת השואה, 33,000 חפצים וכ־14,000 יצירות אמנות. המבנה החדש, המשתרע על שטח של 5,880 מ"ר, יבטיח את שימורם של מיליוני הפריטים לדורות הבאים.
בתוך חיפוש החפצים האישיים הלכו והתגלו חפצי הילדים, חלקם בובות וצעצועים שלא היו מאוספי "יד ושם". "ראינו שילדים ששרדו והצליחו לשמור משהו מהבית, צעצוע שלקחו איתם או שמישהו עשה עבורם בגטו או במחנה, הם שמרו עליו מכל משמר", מסביר טל. "זהו פוטנציאל לסיפור השראה שלא הבנו כמה עומק יש בו. איזה סיפור גדול מספר דובי קטן שילד שומר איתו כשהוא לבד במחבוא, בבית משפחה נוצרית, כשהוא מנותק מאחיו והוריו. לא ברור לו אם הוא יהודי או לא כי הוא צריך להתפלל לצלב והדובי הזה הופך להיות בן המשפחה והגורם היחיד שהוא יכול לפתוח את לבו בפניו. במהלך השנים זה לא נשכח והילדים שגדלו התקשו להיפרד מהם. הם הסכימו כי הם הבינו את כוחם של הצעצועים לספר את סיפורם כילדים בתקופת המלחמה. כאנשי מוזיאון אנו מנסים להעביר את הכוח הזה למבקרים בכלל ולילדים בפרט".
על השאלה איך מתבצע איסוף החפצים, משיב טל: "הדור השני שמר את מה שנשאר אצלו. אנחנו ניגשים באופן יזום לכנסים, לילדים ניצולים ברחבי העולם וכמובן בארץ, ומראש מבקשים: אם יש חפצים שהיו במסתור או בגטו, אנא הביאו איתכם. אלו דברים שגם במרחק הזמן מספרים את הסיפור. אני מקבל צעצוע לאוסף, מקשיב לעדות הילד ומנסה ללמוד מהעדות או מתוך שיחה איתו, מה הייתה משמעות החפץ עבורו".
"אפשרות להעביר חוויה"
באמצעות קלפי משחק אפשר לקנות במבצר דבש או ממתקים, קלפים לקנייה אצל החקלאי, קלפים המאפשרים לשלוח מכתבים מחוץ לגטו בעזרת הדואר ועוד. המונופול הועבר מיד ליד, מילדים שגורשו לאושוויץ לחבריהם שנשארו בגטו, עד שהגיע לידיהם של האחים תומש ופאבל גלאס שהצליחו לשמור אותו במשך עשרות שנים עד שהפקידו אותו ב"יד ושם".
הם צעדו ברגל כ־70 קילומטרים בשלג עד שהגיעו לעיר בלטה. כשהגיעו, נאמר להם שאין מקום לכל הילדים על הרכבת. מנחם שרף זכה לעלות על הרכבת שהמשיכה לבוקרשט ויוליוס נאלץ להישאר על הרציף. רגע לפני שנפרדו מסר יוליוס את משחק השחמט למנחם כמזכרת לחברותם. שם, על רציף הרכבת, נפרדו דרכיהם. מנחם שמר על משחק השח לאורך כל השנים ועל אף התלאות הרבות שעבר עד שהגיע לארץ. במשך השנים לא ידע איש מהם מה עלה בגורלו של האחר. עשרות שנים לאחר שקיבל את המתנה מיוליוס, מנחם החליט להפקיד את משחק השחמט שהכין חברו בתקופת המלחמה ב"יד ושם" כדי להבטיח את שימורו ולדאוג שהדורות הבאים יכירו את הסיפור המיוחד. זמן קצר לאחר מכן, במקרה, קרובת משפחה של יוליוס ביקרה ב"יד ושם" וזיהתה את השחמט של יוליוס. הגילוי המפתיע גרם לסגירת מעגל מרגשת ולמפגש בין חברי הילדות – עשרות שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.
"משחק כהתנגדות"
בעבודת הדוקטורט שלו נתקל ג'ורג' אייזן ביומן מגטו וילנה שכתב זליג קלמנוביץ'. הקטע שצד את עינו של אייזן נגע למגרש משחקים שהוקם בסביבות 1942. קלמנוביץ' הביע בו את פליאתו: "משחקים וספורט ורצח המוני באותו מרחב?". אייזן נשאב לנושא היכולת של היהודים להמשיך בחיים בתוך מציאות של מוות ועל כך כתב בספרו "ילדים ומשחק בשואה - משחקים בין הצללים" (אוניברסיטת מסצ'וסטס, 1990).
אייזן עצמו הוא יהודי הונגרי שנולד ב־1943 בהונגריה הכבושה ושהה שנה במסתור עם אמו בזמן שאביו היה במחנה ריכוז. בספרו הוא כותב שילדים יהודים שהוחזקו במחנות ריכוז ובגטאות במהלך מלחמת העולם השנייה בילו את שעות הילדות הספורות שלהם במשחקים ששיקפו את אימתם מהסביבה. באושוויץ היו אלה "תא הגזים", "סוכן הגסטאפו", "פיצוץ בונקרים", "תפסו את בגדי המת" ועוד. למשחקים המסויטים היו השלכות גם בבגרותם של הילדים שהצליחו להינצל. אייזן, שעוסק בסוציולוגיה של הספורט, סבור שמשחקים בכל תרבות הם אמצעי חשוב להבנת המציאות ותפקידם לספק שיקוף של הצער והאבסורד בעולמם של הילדים. הוא כותב על המאמץ הגדול בגטאות הגדולים ליצור גני שעשועים לילדים. בגטו ורשה פעמיים ערכו התרמות למען הילדים, בלודז' חנכו גינת משחק לילדים.
"ילדים השתדלו לשחק בתנאים הכי קשים וזה היה מאוד טבעי. משחק כהתנגדות. כשילד מתעקש לשחק בעולם שבו נשללת זכות הקיום שלו, הוא מתנגד גם אם הוא לא חושב על זה במושגים האלה. מול הבניית מסלול חיים של מוות בגטו, הוא בונה מסלול לחיים של משחק עם הבובה. משחק של ילדים הוא הרבה פעמים התנגדות לנורמות של החברה, לדרישות שלה. אני חושב שבהקשר של שואה, ילד שמצליח לשחק עם בובה מראה בעצם התנגדות לתוכנית הגרמנית. התנגדות לדעיכה ולקמילה בגטו. אם הוא משחק ב'שוטרים וגנבים' או ב'נאצים ויהודים' הוא מתנגד עוד יותר. באלבום אושוויץ אחד הצילומים מראה ילד משחק בזמן ההמתנה לתאי הגזים. משחק אל מול המוות".
התרעות פיקוד העורף