בימים כתיקונם פרופ' דקל־חן הוא היסטוריון ובעל קתדרה באוניברסיטה העברית, אך הוא מציג עצמו כיונתן, כמי שעסוק כרגע אך ורק בהשבת בנו והשבת החטופים כולם. "זה מי שאני היום", הוא אומר, "אני אבא של שגיא וחבר קיבוץ ניר עוז שעושה כל מה שהוא יודע לעשות למען החטופים שלנו. יש לקהילה שלנו עדיין חטופים. זאת קהילה שרוסקה ועדיין נמצאת במצוקה נוראית מכל בחינה שהיא".
כשאר המשפחות בעלות האזרחות האמריקאית, גם הוא נוסע הלוך ושוב בין ישראל לארה"ב על מנת להשפיע היכן שניתן. כשבוע לפני פגישתנו הוא היה בוושינגטון, עת ביקר בה ראש הממשלה. באותו הביקור הוא גם נפגש עמו וגם עם הנשיא ביידן, יחד עם משפחות נוספות בעלות אזרחות אמריקאית. "בכל פעם שיש איזשהו אירוע גדול, אנחנו באים", הוא מסביר.
"אנחנו פעילים כל הזמן, כל אחד בדרכו, אבל כשיש אירוע מרכזי, כמו נאום מצב האומה, ביקור של ראש ממשלה, או משהו שקורה בקונגרס, אנחנו מתקבצים, מגיעים לכאן ופועלים יחד. אני למשל גם עתיד להיות בוועידה של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות, שם אני אוכל לפגוש את כל הבכירים במפלגה הדמוקרטית, אלה שהם אוהדי ישראל יותר ואלה שאוהדי ישראל פחות, ופשוט להעלות כמה שיותר מודעות לחטופים".
בצהרי יום שבת, 7 באוקטובר, יונתן, שנסע לחתונה בארה"ב, מתעורר בבולטימור. השעה אצלו היא 5:30 בבוקר, אך האמת היא שבאותו הלילה בכלל לא הצליח לישון, "אני לא יכול להסביר את זה". בבוקר ההוא, ידידה שמתגוררת בבוסטון ונחשפה למתרחש בדרום הארץ מבעד לטלוויזיה, העירה אותו. "היא שאלה מה קורה. כמובן שלא היה לי מושג, והתחלתי לנסות לברר. זה היה הבוקר הכי שחור בחיי. ניסיתי לטלפן אבל היה מאוד קשה ליצור קשר, זה היה סביבות 12:30, עדיין בעיצומו של הטבח בניר עוז".
הלוחמים שמגיעים לקיבוץ עוברים יחד עם קבוצה מחברי הקיבוץ שיכולים להילחם מבית לבית כדי לאסוף את השורדים, יוסי ביניהם. "זה היה תהליך איטי. בתים עדיין בערו, לא היה ברור מי ישנו ומי לא. גם לא ידענו מי בכלל נכח בקיבוץ באותו בוקר. זה לא שהייתה בדיקת נוכחות בשש בבוקר ואז תקפו חצי שעה לאחר מכן. לכן, רק כעבור משהו כמו שעתיים הגיעו לבית של שגיא ואביטל, והבנו ששגיא איננו".
בינתיים יוסי ממשיך לחפש אחר שגיא. במשך שעות. אבל שגיא, כרבים מחברי הקיבוץ, פשוט איננו. "יוסי חיפש בכל מקום. סביב הבית, בגג, איפה שלא יהיה. דיבר עם אנשים שהיו בקשר טלפוני עם שגיא עד שהוא נחטף, ולא מוצאים אותו. אנחנו יודעים לומר שהתנהל קרב בתוך הבית של שגיא ואביטל ומחוץ לבית. הבית פשוט רוסק, מבפנים ומבחוץ, אבל לא היה סימן למה שקרה לשגיא".
כשהחלה המתקפה, שגיא שהה מחוץ לבית. הוא היה מהראשונים שהתריעו שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. "הוא הציל הרבה חיים", אומר יונתן, "כי אנשים הסתגרו. בדיעבד אנחנו יודעים שהממ"דים לא הצילו את כולם. שגיא עצמו נלקח עם עוד חברי קיבוץ לעזה, ונכון לסוף נובמבר, תחילת דצמבר, קיבלנו אות חיים ששגיא חי. פצוע וחי".
הדיווחים על משא ומתן אפשרי נמשכים, ומדינת ישראל עודנה ממתינה לתגובה אפשרית מצד חיזבאללה ואיראן בעקבות חיסולו של איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס. מבחינתו, חיסולו של הנייה הגיע כניגוד מוחלט לתוכן הפגישה שנערכה רק ימים ספורים קודם לכן בבית הלבן. "ישבתי בבית הלבן עם הנשיא ביידן, יועץ הביטחון הלאומי שלו, ראש ממשלת ישראל, ואנחנו, בני המשפחות עם האזרחות האמריקאית. ישבנו וקיבלנו התחייבויות מראש ממשלת ישראל, לאחר תשעה חודשי פעילות, לגורל החטופים. והוא התחייב, לא רק מולי יונתן הקטן, אלא מול הנשיא ביידן, שהוא לא יערים יותר קשיים להשלמת המשא ומתן. ואז, תוך יומיים־שלושה הנייה חוסל. דווקא בזמן המשא ומתן, כאשר יש ודאות שזה ירחיק אותנו מעסקה. מדינת ישראל הוקמה להגן על חיי אזרחינו. אי אפשר להקריב את ה־115 חטופים, חלקם עדיין בחיים".
הסיפורים על אודות פועליו הרבים של שגיא באים לידי ביטוי בסיפוריו של יונתן. כך למשל הוא מתאר גם את הקמת הכפר שהפך למיזם משפחתי. "תביני, היינו לבד, בלי ממשלה, בלי מדינה ועשינו את זה גם בלי המועצה האזורית למען האמת. גייסנו אותו (שגיא) ואת תמר קדם, לימים תמר קדם סימן טוב ז"ל, שתנהל את הכפר ושתהיה האחראית על התוכנית החברתית הפדגוגית. עבדנו כמו מטורפים והכפר הוקם. זה היה בזמן צוק איתן, בנינו את המקום תחת אש".
לימים, קק"ל אנגליה, שתמכו בהקמת הכפר, הציעו לו משרה מלאה כפרויקטור הכלל־ארצי שלהם, ומאז ועד ל־7 באוקטובר, זאת הייתה עבודתו העיקרית של שגיא. "למרבה האירוניה, חלק מחברי ניר עוז היום חיים בדירות בכרמי גת ששגיא רכש בשם קק"ל אנגליה, הן נרכשו כדי להפעיל את אחד הפרויקטים שלהם באזור". אך לצד עבודתו, עוד בימיו בצבא החל שגיא להפוך אוטובוסים ישנים למקומות שמישים וחדשים. כך למשל, הפך שגיא אוטובוס לבית, למכולת ניידת המשרתת קהילות בדרום ואפילו לכיתות טכנולוגיות ניידות, שנועדו לשמש את הקהילות הבדואיות והיהודיות בדרום.
באותה השבת, בשעה 6:30, שגיא היה מחוץ לבית, משום שעבד על ארבעת האוטובוסים שהיו אמורים להגיע לעמותת אופנים, ששמה לה למטרה לצמצם פערים ולקדם את שוויון ההזדמנויות בחינוך לילדים ביישובי הפריפריה. "לו הייתי בקיבוץ באותו בוקר, יש היתכנות גבוהה מאוד שגם אני הייתי שם, איתו, עובד על האוטובוסים", אומר יונתן.
תמר קדם סימן טוב, שנרצחה עם כל בני משפחתה בקיבוץ ניר עוז ב־7 באוקטובר, לא רק עבדה עם המשפחה, אלא הייתה חברה קרובה של משפחת דקל־חן. עד כדי כך שבתו הקטנה של שגיא, שנולדה לאחר שאביה נחטף, קרויה על שמה של אחת מבנותיה של תמר. "תמר הייתה כמו בת מאומצת שלי", משתף יונתן בכאב, "היא וג'וני (בעלה של תמר) היו החברים הכי טובים של שגיא ואביטל, ושלושת הילדים שלהם היו מחוברים בחבל הטבור לנכדים שלי. לשם של שחר, הקטנה של שגיא, שנולדה בדצמבר, חודשיים אחרי הטבח, יש שתי משמעויות. הפשט הוא שזה שחר, תקווה, אבל זה גם על שם שחר קדם סימן טוב שנרצחה".
יום הולדתו ה־36 של שגיא צוין בדיוק לפני שבוע. יום לפני שבנו מציין יום הולדת בשבי חמאס, אני שואלת את יונתן שאלה מתבקשת, אולי קלישאתית, אבל גם היא כבר הופכת מצמררת בעת הזאת: מה אתה מאחל לו? הוא משיב: "שיגשים את החלום שלי: שייכנס לחדר שאליו הוא מגיע לאחר שהוא משתחרר, על שתי רגליו, ושתי הבנות הגדולות שלו רצות ישר אל זרועותיו. יחד עם אביטל ועם שחר הקטנה".
התרעות פיקוד העורף