בשבוע שעבר בסינמטקים ברחבי הארץ "בלוז לחופש הגדול", במלאת 30 שנה לתחילת צילומיו בחורף 1986. "בלוז לחופש הגדול", מתברר, הוא הסרט הישראלי הראשון שיוצא בהפצה מחודשת לקהל הרחב בבתי הקולנוע. הסרט לא הוצג על המסך הגדול מאז 1988, וכעת הוא חוזר כעותק דיגיטלי משוחזר שעבר רסטורציה מקיפה.
הסרט - במרכזו סיפורם של שמיניסטים ערב גיוסם לצבא ב-1970 - היה בזמנו הצלחה גדולה - ביקורתית ומסחרית. הוא הביא לבתי הקולנוע 220 אלף צופים, הופץ בארצות הברית והוקרן בעשרות פסטיבלים בינלאומיים. הוא גם זכה ב"מנורת הכסף" 1988 (פרס אופיר דאז) – בקטגוריית הסרט, התסריט והמוזיקה. במרוצת הזמן הפך סרט פולחן קלאסי, שרק מעצים את ההכרה המצמררת עד כמה נותר רלוונטי בישראל 2016.
"ב-1986 הבמאי רנן שור צלצל ואמר לי: בוא נפיק ביחד את 'בלוז לחופש הגדול'. זה היה אחרי תקופה ארוכה שבה הוא ודורון נשר כתבו את התסריט", מספר מפיק הסרט, אילן דה פריז. "עשינו את הסרט וחזרתי לעבוד בסינמטק ירושלים. ב־1987 פתחנו איתו את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים בגאווה גדולה, כסרט הישראלי הראשון שפתח פסטיבל קולנוע אי פעם".
"כשקראתי את התסריט. הרגשתי ישר שזה יהיה סרט שייגע חזק במה ובמי היינו לקראת סוף התיכון ולקראת השינוי העצום – הגיוס לצבא. הרגשנו אז כילדים מתבגרים מאוימים. כל יום נהרגו אנשים בתעלה. כל יום. הביטחוניזם והכיבוש שלטו בכל. היה לנו עצוב ומרגיז, ומצד שני רצינו ליצור, לפרוח".
"הסרט מספר סיפור קרוב מאוד למה שהיה. הדמויות המבוגרות והצעירות, די מדויקות לעומת מה שהיינו ולמי שהיו מורינו והורינו: ערבוב בין מהגרים וילידי הארץ, אנשי תרבות, חינוך ומעש, לבין רצון שיהיה טוב, אבל מודעים לטרגיות של החיים כאן. דמויות שמחוברות לתרבות גלותית מהבית הרחוק, ולישראליות החדשה, שהייתה, במידה רבה, פרובינציאלית. זה מה שהיה וזה היה מאוד אמוציונלי. היה פער בין הדורות. הסרט מאפיין את זה בנועם, בעדינות, לא מתוך משבר גדול. 'חשיש? מי היה מאמין', אומר אביו החם והמקסים (משה חבצלת) של מוסי (יואב צפיר) בתחנת המשטרה".
"כמו כל הפקת סרט ביכורים דל תקציב, גם הסרט הזה הופק מתוך התגייסות גדולה של אנשים. כולנו עבדנו ימים ולילות כמעט ללא תמורה. הסט התרומם כל יום מתוך עוני רב. הצילומים בלילות ובשעות הבוקר המוקדמות בחורף, היו קשים פיזית. מהרבה בחינות לא ידענו הרבה מה אנחנו עושים. זאת הייתה התנסות ראשונה, והצילומים היו קשים. אבל הייתה חדווה מתוקה של עשייה. העריכה הייתה בבית צבי בחדר עריכה קטן בלי מזגן, על מכונת עריכה 16 מילימטרים חורקת מדגם סטיינבק. לא היה מספיק כסף לעבודות המעבדה, כולל הגדלת הסרט ל־35 מילימטר. הכל נעשה בעוני רב. גמרנו את הצילומים בגירעון, אך הצלחנו להכניס משקיע חדש שהתלהב. זה הציל את המצב. המוזיקה היפה של רפי קדישזון הוקלטה בתקציב קטנטן בתת תנאים. צריך להעריך את קדישזון והנגנים הנפלאים על היצירה המוזיקלית שנשמעת היום כמוזיקה הטובה ביותר שנכתבה לסרט ישראלי אי פעם. כשפתחנו את פסטיבל הקולנוע בירושלים בהקרנה חגיגית מול שועי עולם, הבנתי שהיינו חוצפנים לא קטנים. היה שמח".
"נכון. אחרי שנתיים יזמתי יחד עם מיכה שגריר ורותי חשין את הקמת בית הספר סם שפיגל ושידכתי את רנן שור, חברי מילדות, להיות מנהלו הראשון. הייתי בוועד המנהל של בית הספר הנהדר הזה במשך שנים רבות. אחרי כמה שנים הצטרפתי לטלעד לכתוב את פרק התוכן בהצעה למכרז לערוץ המסחרי החדש. זכינו במכרז, והיינו הקבוצה הכי איכותית של ערוץ 2. הייתי סמנכ"ל התוכן במשך כתשע שנים. תחתי נולדו 'עובדה', 'לילה גוב', 'החמישייה הקאמרית' - שעברה אחרי זה לערוץ 1, 'פלורנטין', 'החרצופים', 'סרט מלחמה בית שאן', סרט על פרויקט 'אנאפאזה' עם אוהד נהרין, וסרטים דוקומנטריים רבים אחרים. אלו היו שנים מרתקות עם הרבה עשייה בתחומי הדרמה, התעודה והבידור האיכותי. מעטים האמינו אז בדרמה ובסרטים דוקומנטריים איכותיים על המסך. מעטים האמינו שיש כאן כוחות יצירה מרתקים בכתיבה ובבימוי. הרגשנו שאנחנו תורמים להתפתחות בתחומים האלה, ועד היום אני אסיר תודה לעוזי פלד (מנכ"ל טלעד לשעבר) ולבעלים האחרים של טלעד, שאהבו את מה שעשינו".
התרעות פיקוד העורף