הולכת בדרכו: אלמנתו של הרב רזיאל שבח סיימה קורס חובשים

"לפני כמעט שנה, הסיעו אותי על אמבולנס במהירות מופרזת, עם צ'קלקה פעילה­­­, לכיוון בית החולים. זו הייתה בסך הכל הנסיעה השנייה שלי באמבולנס. הראשונה הייתה בנסיבות של חיים - בלידת בתי מלכה. הפעם השנייה בנסיבות של מוות. של בעלי, רזיאל. בשבוע שעבר זאת הייתה הפעם השלישית. אך הפעם ממקום אחר. הפעם עליתי בעצמי. מרצוני. עם מדים. על תקן חובשת".

"אחרי רציחתו של בעלי בחרתי בחיים", היא אומרת כעת. "מבחינתי לבחור בחיים זה להתעסק בדברים חיים, לשים יותר דגש על לחיות, ואפילו לחיות בגדול, ובמקביל גם להציל חיים כחובשת במד"א. ההצטרפות שלי למד"א היא גם סוג של נקמה. מטרתם של מי שרצחו את בעלי הייתה שאנחנו לא נתעסק בחיים, אלא במוות. הם רצו להרוס לנו את החיים, ואילו אני החלטתי להראות להם שהם לא הצליחו. לא רק שהם לא הצליחו, אלא קרה ההפך: עכשיו אני עוסקת בחיים, בלחיות ולהחיות. עכשיו כשאני עולה לאמבולנס זו מבחינתי סגירת מעגל לאותו רגע טראגי שבו דהרתי באמבולנס לבית החולים שאליו פונה בעלי. היום העלייה לאמבולנס מבחינתי היא ניצחון".

"כבר בשבעה הרגשתי שזה משהו שמאוד מחובר וקשור לבעלי, ורציתי שזה יקרה. רזיאל היה חובש בכיר במד"א, היה מתנדב במד"א, היה הכוח הרפואי כאן ביישוב. נעשו ביישוב הרבה דברים לזכרו, אבל קורס חובשים היה משהו שמייחד אותו בצד הרפואי שלו. היה לי מאוד חשוב שהקורס יתקיים בחוות גלעד, וידעתי שאם אני לא משתתפת, אז יש סיכוי שזה יתמסמס. ידעתי שבנוכחות שלי יש סיכוי שהקורס הזה ישרוד עד הסוף. בסיום הקורס הרגשתי תחושה מדהימה וסיפוק מאוד גדול. זה היה קורס של 33 משתתפים, וזה לא היה קל. לא חשבתי שאסיים אותו. הוא התקיים פעמיים בשבוע בשעות הערב, היו מבחנים מאוד תובעניים וגם קצת משמרות. זה דרש פניות, וכולנו הורים לילדים, אנשים עסוקים. אני באמת מופתעת שהצלחנו לסיים כמו שצריך".

"ברור, שלשום כל היום בכיתי. רזיאל היה מאוד מחובר למד"א. לי תמיד הייתה נגיעה לדברים האחרים שהוא עסק בהם, אבל לא לדבר הזה. לכן להיפגש גם עם הצד הזה שלו היה מאוד מרגש מבחינתי. רזיאל לא אהב שאני מתעסקת בדברים האלה שקשורים למד"א. היה אומר: 'זה לא בשבילך, מה את צריכה להיתקל במקרים הקשים האלה?'. הוא היה מגונן עלי מהבחינה הזאת".

"כשנכנסנו ליישוב לבי נצבט, כי כשהתקרבנו לבית ראינו אמבולנסים, צ'קלקות ורעש. זה החזיר אותי לאותו יום שבו בני נרצח. אלה בעצם היו אותם מראות, אבל הפעם אלה היו ילדים שרצים ומחייכים, אנשי הקורס שמחייכים ומעניקים דרגות אחד לשני, אנשים מכובדים של מד"א, והסימבוליות הייתה שהכל קרה בבית שלו. מאוד ריגש אותי שקראו לי לחלק את האפודים לנשים שסיימו את הקורס ועליהם הכיתוב 'צוות רזיאל'; ובעלי, משה, חילק אפודים לגברים שהשתתפו בקורס. נזכרתי ביום שבו ישבנו בחדר הטראומה וכל חבריו של רזיאל הגיעו, ואמרתי: 'תצילו אותו', אבל זה לא צלח. אני רוצה לומר לכל החובשים האלה, שגם אם במשמרת שלכם אדם ימסור נשמתו לבורא - זה בסופו של דבר לא בידכם. אתם תעשו את ההשתדלות והכל מתוך שמחה, כמו שרזיאל עשה".

השנה היו אמורים יעל ורזיאל שבח לחגוג 12 שנות נישואים. "חגגנו, הוא בשמיים ואני בארץ", אומרת יעל בעצב.השניים הכירו בעת שהתנדבו בעמותת "חברים לרפואה", ונישאו שבעה חודשים לאחר מכן. היא במקור מכפר סבא, הוא מחולון. בהתחלה הם גרו כמה שנים בשדרות, ולפני שמונה שנים עברו לחוות גלעד.

"הייתי בבית. רזיאל היה בדרך חזרה הביתה, והיה אמור להתקיים שיעור אצלנו בבית. התקשרתי אליו לשמוע איפה הוא ומתי הוא מגיע. זה היה כנראה שניות אחרי שירו בו. רזיאל ענה ואמר שירו בו ושהוא בכניסה ליישוב. התקשרתי למד"א, לביטחון שומרון, פינו אותו לבית חולים, וכמה זמן אחרי שהעלו אותו לאמבולנס הוא נפטר. לא העליתי על דעתי את האפשרות שהוא לא יהיה בחיים. חשבתי שהוא פצוע. ראיתי אותו, התחלתי לבכות, אמרתי 'ברוך דיין האמת' ו'שמע ישראל'. ואז מתחילות השאלות הגדולות איפה קוברים אותו ומי ידבר בלוויה. בסופו של דבר, הוא נקבר בחוות גלעד. לא היה ביישוב בית עלמין. ידענו שכדי לקבוע עובדות בשטח, צריך לקבור אותו ביישוב, ובעצם הקמנו בית עלמין".

"קודם כל, יש לי סביבה מאוד תומכת. יש לי משפחה שמאוד מקיפה אותי ועוזרת עם הילדים, יש לי חברים שהם כמו משפחה בכל קנה מידה אפשרי, ויש לי את האמונה בשם שבאיזשהו מקום זה נדבך מאוד חשוב ביכולת להתמודד.כמו כן, כשהחיים שלך בעלי משמעות באופן כללי, אז כשקורה דבר כזה את פשוט ממשיכה על אותו הרצף. אני לומדת לתואר שני בספרות באוניברסיטת בר־אילן. אני מורה במקצועי, אבל השנה לקחתי הפסקה מהעבודה לחשוב מה הלאה".

"הוא חסר תמיד, כל הזמן. אומנם בנקודות הפרקטיות והטכניות יש לי המון תמיכה ועזרה, אבל הנוכחות שלו חסרה. הוא לא פה, הוא איננו. בשבתות יותר מרגישים את זה, בערבים, בכל אירוע, בימי הולדת, בצעדים הראשונים שהבן שלי עשה, במילים הראשונות שלו. יש נקודות שבר כל הזמן, זה כמו רכבת הרים שעולים ויורדים, עולים ויורדים".

"הילדים שלי מקסימים, והפרספקטיבה שלהם לכל מה שקרה היא אחרת לגמרי. אבא חסר להם אומנם, כי הוא לא פה, אבל יש להם תקשורת מלאה איתו. הוא מאוד נוכח בחייהם, בהחלטות שלהם, בתפיסת העולם שלהם, באופן שבו הם מתמודדים עם המושג יתמות ועם הזהות החדשה של מי שהם. הם מאוד משאירים את רזיאל בתוך החיים שלהם. הם מכוונים לדרך החינוכית שלו ויודעים להגיד בעצמם מה אבא מרשה ומה אבא לא מרשה. הם מתנהלים לפי דרכו, אף שהוא לא נוכח פיזית, המהות שלו מאוד נוכחת בחיים שלהם".

"במרוצת החיים לא יוצא לי הרבה לחשוב על זה, אבל יש רגעים של נחת כשהגננת שולחת לי משהו שקשור לבן שלי. או כשבאסיפת הורים אני שומעת משהו ומקשרת בין הדברים לדרכו של רזיאל. אז זה מאוד מרגש. אני גם מאוד משתדלת להשאיר את הילדים במקום הבריא, ואם לא מתאים להם להקשיב לאיזשהו דבר שאבא חושב - אני לא לוחצת. דרכו של רזיאל היא איזשהו בסיס שהם גדלים עליו, זה מצפן לחיים שמכוון אותם וגם אותי. זה כנראה גם מה שהוביל אותי בסופו של דבר לעשות את קורס החובשים במד"א".