"את סיפור התלייה של בן דודי שמעתי מהוריי. זה היה משבר במשפחה. הוריי היו באותה תקופה כבר בישראל, וכולם היו מחוברים לרדיו. הגיע גם נציג של משרד הביטחון לבית סבי וביקש מהם לא להתראיין ולא לשתף פעולה עם עיתונאים מחשש לחיי המשפחה שנותרה בעיראק. הוא גם ציין שנעשים ניסיונות לשחרר את העצורים", מספר ניצן חדד שבן דודו, דאוד ע'אלי ידגר, היה בן תשעת היהודים שנתלו בעיראק באשמת ריגול ב־27 בינואר 1969.

מחר יתקיים ב־11:00 בבוקר במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה יום עיון, תחת הכותרת "סופה של גולה - 50 שנה להוצאתם להורג של תשעת היהודים בעיראק". מדובר ברב־שיח בהשתתפות אנשי עדות ודור ההמשך, שחוו את רדיפות שלטון הבעת' שהובילו לסופה של הקהילה היהודית בעיראק.

ידגר ז"ל היה כאמור בין תשעת היהודים שנתלו, בהיותו בן 21. "אני בן 47, לא הכרתי אותו אישית", מספר חדד. "דודתי לא דיברה על הסיפור הזה בכלל, גם לא סבתי. אף אחד לא דיבר על זה. רק בשנים האחרונות, כשהקימו אנדרטה לזכרם, התחילו הסיפורים לצאת. הוריי סיפרו לי את הסיפור הזה. זה היה משבר מאוד גדול בבית. רוב משפחתה של אמי עלתה בשנים 1950 ו־1951 לישראל. רק אחותה נשארה עם בעלה בעיראק. הוא היה בנקאי, הם חיו ברווחה, חשבו שלא יקרה כלום. כאשר בנה של הדודה נעצר, כל המשפחה הייתה בטראומה. הגיעו אליה הביתה חיילים, חיפשו את בנה הבכור. הדודה ענתה שהוא לומד בלונדון, ואז הם שאלו מי נמצא בבית. אמרה שדאוד. הם לקחו אותו והאשימו אותו בכך שהוא מרגל לטובת ישראל".

חדד מספר שדודתו עשתה כל מאמץ כדי להציל את בנה: "היא הייתה אישה מאוד חזקה עם תעצומות נפש. יום לפני מועד התלייה, דרך קשרים היא הצליחה לסדר לה ולאמו של עצור נוסף פגישה עם סדאם חוסיין בביתו שבבגדד. אשתו קיבלה אותן בזרועות פתוחות וגילתה חמלה כלפיהן. כאשר סדאם הגיע, הוא ביקש מהן להצטרף לחדר העבודה שלו. שם דודתי ראתה על שולחנו רשימה שמית של הנידונים למוות, כשהמשפט עוד התנהל. בין השמות היו דאוד ובנה של החברה. סדאם הבטיח לה שהכל יהיה בסדר. הוא אמר: 'לכי, אמא, מחר הילד יבוא'".

ומה קרה בסוף?

"הייתה שעה מאוד מאוחרת והיא לא יכולה הייתה לחזור לביתה שבבצרה. את הלילה הן בילו בבית של חברים. למחרת בבוקר הן נכנסו למונית בדרכן לבצרה. בתחילת הנסיעה הן הבחינו בהמון צועק ולא הבינו מה קורה. הנהג הביט בה ואמר שתולים את המרגלים היהודים בכיכר תחריר. היא ביקשה מהנהג לקחת אותה לכיכר. שם היא ראתה את דאוד כבר תלוי. גם בנה של חברתה היתה תלוי. בשנת 1971 הדודה הצליחה לברוח דרך הכורדים שבצפון והצטרפה לבנה הבכור שבלונדון".

מברק ברכה מערפאת

"ב־27 בינואר 1969 נתלו תשעה יהודים בעיראק על ידי ממשלת הבעת'. שמונה מהם נתלו בבגדד בכיכר תחריר - הכיכר הכי גדולה בעיר באותו זמן - ואחד נתלה בבצרה", מספר ד"ר נסים קזז, היסטוריון, מומחה ליהדות עיראק. "מי ששלט באותו זמן במנגנוני החקירות היה סדאם חוסיין, שנחשב אז לסגנו של נשיא עיראק. התלייה הייתה סוג של פסטיבל. עשו מזה אירוע ממלכתי המוני. הקימו את עמודי התלייה בפארק גדול, כאשר בין כל עמוד ועמוד יש מרחק של 70 מטר. הזמינו לשם תלמידי בתי ספר, תנועות נוער, וקראו ברדיו לציבור לבוא ולראות את המרגלים הבוגדים. כל המוסדות בעיראק באותו זמן בירכו את הממשלה על מעשיה במברקי תמיכה. גם יאסר ערפאת, ראש אש"ף, שלח מברק ברכה".

ד"ר קזז מספר שבמהלך 1969 המשיך הטרור גם נגד יהודים וגם נגד מתנגדי השלטון, "אבל היהודים היו הקורבן הראשי. התעמולה הציגה אותם כבוגדים ונוח היה לתלות אותם כדי להרגיל את העם בתליות. באותה שנה נתלו עוד ארבעה יהודים בבתי סוהר. כעבור שנה התחילו יהודים גם להיעלם. במשך ארבע שנים של שלטון הבעת' בעיראק נעלמו, נתלו ונרצחו, גם בעינויים, 52 יהודים מתוך אוכלוסייה שמנתה כ־5,000־6,000 איש. זאת בנוסף לאחרים שהיו בבתי סוהר. היהודים הואשמו בריגול למען מדינת ישראל והאימפריאליזם המערבי".

איך זה השפיע על הקהילה היהודית?

"אירוע התלייה אומנם היה מרכזי, אבל כבר אחרי ששת הימים הייתה אצל היהודים מחשבה לעזוב את עיראק. אחרי המלחמה החלו להציק להם, והבעת' המשיך את הרדיפה הזאת. אבל ליהודים לא הייתה באותה תקופה אפשרות לצאת מעיראק, עד שב־1969 אחת המשפחות העיזה לברוח דרך הרי כורדיסטן שבצפון עיראק. אז החל זרם של בורחים יהודים לאיראן בסיוע מבריחים כורדים וגם בידיעתו של מוסטפא ברזני, המנהיג הכורדי בצפון עיראק. אחר כך הזרם גדל, וממשלת עיראק הגיעה למסקנה שכדאי להיפטר מהיהודים. בשנים 1970־1971 התירו להם לצאת בצורה חוקית באמצעות דרכונים. מחצית מיהודי עיראק ברחו, ומחצית יצאו בצורה חוקית. בשנת 1974 נשארו בעיראק 400 יהודים בלבד, ומספרם הלך והתמעט".

ד"ר קזז אומר ש"במשך שנים רבות הזניחו את לימודי ההיסטוריה של יהדות המזרח, ורק לאחרונה החלו קצת יותר לתת לכך תשומת לב. יום העיון הוא אחד האמצעים להזכיר ולהנציח את זכרם".

צ'רלי אטרקצ'י (62) משהם היה בן 11, כאשר ב־8 בנובמבר 1968 הגיעו לבית המשפחה שני גברים בבגדים אזרחיים וכמה חיילים ולקחו את אביו, יעקב (ז'ק) אטרקצ'י. "הם עשו חיפוש בבית ואמרו: 'איזה יופי אתם חיים פה, בעוד שישראל מפגיזה את הפליטים'. הם סיפרו שהם צריכים לשאול את אבא רק כמה שאלות, שלוקחים ומחזירים אותו", הוא אומר. "התחננו שלא ייקחו אותו, אבל הם לקחו. לא הסכימו אפילו שניתן לו תיק עם אוכל או כלי רחצה. אמרו שהוא תכף חוזר. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו את אבא. שלחנו אחר כך את המשרת המוסלמי שהיה אצלנו לשאול מה קרה לו, ואמרו שלקחו אותו לבגדד".

מה נודע לכם על גורלו?

"רק ב־27 בינואר, כשגזרו את גזר דינם של 14 איש שהואשמו בריגול - ובהם תשעת היהודים שהוצאו להורג בתלייה - הודיעו שמוציאים את אבא להורג. אבל אבא בעצם הוצא להורג הרבה לפני כן. זה נודע לנו דרך יהודי שהשתחרר מהכלא. עינו את אבא למוות כדי שיודה שהוא חלק מרשת ריגול. אבי היה יצואן של דבש ותמרים ויבואן בדים. האשימו אותו שהיה סגן של ראש החוליה. אחר כך באו ולקחו לנו את כל הרכוש, כי אמרו שהוא של מרגל. עד היום לא קיבלנו את גופתו".

אטרקצ'י זוכר את התקופה שבה לא ידעו מה קרה לאביו כמפחידה ביותר. "בימי המשפט הסתגרנו בבתים, היינו סוגרים את הווילונות", הוא מספר. "כל הזמן היינו במעקב. במשך כל הזמן הזה ניסינו להיתלות באיזושהי תקווה. אני בעיקר זוכר את הבכי של אמא וסבתא ואת הפחד הגדול. ב־1971 אמא החליטה לקחת את ילדיה הקטנים ולברוח. אני חושב שליהודים שחיו בארצות ערב הייתה גם היסטוריה מפוארת שפחות מוזכרת היום במוסדות החינוך, ובאופן כללי פחות נמצאת במודעות הכללית של האנשים בארץ. צריך שתהיה מודעות גם לפרק הזה בהיסטוריה של חלק מהעם היהודי".

חיפושים מכלא לכלא

לאביה של לידיה עבדה־ששון היה יותר מזל. "אבי, מאיר עבדה, נלקח מביתו שבבגדד ב־6 בינואר 1968. גם אחיו נלקח באותו יום מביתו. זה היה ערב חג הצבא העיראקי ואמי ידעה שגורלם נחרץ", היא מספרת. "אמרו: 'נשאל כמה שאלות והם יחזרו'. שמו על הפנים של אבי רטייה שחורה, קשרו לו את הידיים מאחור וערכו חיפוש בבית. הייתי אז בת 14. אני זוכרת את זה. זו הייתה טראומה. רצתי ושאלתי: 'לאן אתם לוקחים את אבא שלי?'. מאז אמא הסתובבה מכלא לכלא לחפש אותם. שמונה חודשים לא ידענו אם הם חיים או מתים. ואז מישהו ריחם עליה ואמר לה ש'רק אחד יכול לעזור לך, שמו סדאם חוסיין', ונתן לה את הכתובת".

היא אכן הלכה אליו?

"אמא שלי, אישה אמיצה, שמה על עצמה לבוש מוסלמי ונסעה לביתו של סדאם. פתחו לה את הדלת והיא התיישבה על הרצפה ליד אמו ואשתו, ואז הוא פתאום הופיע עם גלבייה. אמו פנתה אליו ואמרה: 'האחות רוצה לדבר איתך'. הוא מר לה: 'שתתכבד ותיכנס'. היא נשאלה: 'מה אתם?'. כלומר, מה הדת שלה. אמרה לו: 'אני מדת משה'. הוא אמר לה שיבדוק ושתחזור אליו בעוד שבועיים".

מה קרה כשהתייצבה אצלו שוב?

"סדאם אמר לה: 'עיינתי בתיק, יש מה לבדוק'. כלומר, יש אישום. אבל משום שהתיקים של אבי ודודי נמשכו על ידי סדאם, אף אחד אחר לא נגע בהם. במשפט הם קיבלו ארבע וחצי שנים מאסר ועיקול כל הרכוש, אבל הם לא נתלו. מבחינתנו, עצם זה שסדאם עיין ומשך את התיקים שלהם - הוא בעצם הוציא אותם מחבל התלייה".

לבקש רחמים מסדאם חוסיין: 50 שנה להוצאתם להורג של תשעה מיהודי עיראק

מחר יתקיים יום עיון שיחזור אל האירוע הטראומטי של תליית היהודים שהואשמו בריגול ואל רדיפת משטר הבעת' את הקהילה, שהביאה לסופה