"אני לא יודעת איך לתאר את זה, אם זה נס או לא נס", אומרת זהבה גילמור, אמו של אש קודש. "זה מנחם, זה מעודד שמקום קדוש כזה לא נשרף. אולי זה עידוד לאנשים שאיבדו את הכל, כדי שלא יאבדו את התקווה, את אנרגיית החיים ואת הרצון להיבנות שוב".
"גם אני לא יודעת להסביר את העובדה שהמקום לא נשרף", מוסיפה ענבל רץ־גילמור, אלמנתו של אש קודש, שנישאה מאז בשנית, ונולדו לה שלוש בנות נוספות. "אני שמחה שזה המצב. שמחתי שהקדוש ברוך הוא ריחם על ההורים בהיבט הזה. תחשבי איך הם היו מרגישים אם המקום היה נשרף".
זהבה גילמור, 66, מורה ליוגה, נשואה ואם לשישה, מתגוררת במבוא מודיעים משנת 1976. בימים אלה מתארחת גילמור בפנימייה של ישיבה תיכונית ביישוב יד בנימין השייך למועצה האזורית נחל שורק, שהשקיעה עד כה מאות אלפי שקלים באירוח מפוני השריפה. אף שחלפו שנים רבות מאז הפיגוע, גילמור עדיין זוכרת את הרגע שבו שמעה את הבשורה המרה. "כלה אחרת שלי שמעה ברדיו שהיה פיגוע במקום ההוא", היא מספרת. "היא התקשרה לבית חולים לברר אם יש שם מישהו בשם קודש. בהתחלה לא רצו לתת אינפורמציה. אמרה להם: 'תגידו רק אם מישהו בשם אש קודש מעורב', וענו לה שכן. היא התקשרה לענבל, ואחר כך התקשרו אלי".
מאחורי שמו המיוחד של הבן שנרצח מסתתר סיפור יוצא דופן. "היה רב מגטו ורשה בשם קלונימוס קלמן שפירא, שנספה בשואה", מספרת גילמור. "הוא לימד והנחה את האנשים שם, ובמיוחד את הילדים. הוא נתן להם כוח להתמודד עם הקושי שהם עברו. כשהרב הבין שייתכן שלא ישרוד את השואה, הוא החביא את הכתבים שלו באדמה והשאיר מכתב שמי שימצא את הדברים האלה - שיביא אותם לקרוב משפחתו שמתגורר בתל אביב. מי שקיבל את הכתבים שלו איגד אותם כספר וקרא לו 'אש קודש'. אנחנו למדנו על הרב הזה מהרב שלמה קרליבך, שהיה מספר סיפורים. כשהייתי בהריון, אישי אמר: 'כשיהיה לנו בן, כך נקרא לו'. חשבתי בהתחלה שזה איזה שיגעון, איזה שם זה, אבל כשהוא נולד - זה הרגיש שם נכון, והענקנו לו את השם הזה. שמו המלא היה אש קודש, אבל אנחנו קראנו לו קודש".
"בשנתיים הראשונות היה יותר הלם, יותר קושי בתפקוד, אבל תפקדנו. עכשיו אנחנו אנשים חיים, שמחים, מתפקדים, אבל ככל שהזמן עובר הכאב נהיה יותר ממשי. יותר מבינים מה קרה, מבינים שקודש לא כאן. זה חור. זה חלק מהחיים שלנו שהוא איננו, פשוט נעלם".
"אני לא יודעת אם אנחנו מתגברים", מוסיפה רץ־גילמור. "אנחנו מתמודדים, ורק מוודאים שזה לא מתגבר עלינו. אני חושבת שבהיבט הזה אנחנו מנצחים. אין לי מתכון. כל אחד עובר את השכול בצורה אחרת. החלטתי להישאר מאוד קרובה להורים של קודש. אנחנו עושים חגים ושבתות יחד. ברור לנו שזה מה שקודש היה רוצה - שנישאר ביחד, נדאג אחד לשני, ואנחנו לא מתכוונים לאכזב אותו. ככה אנחנו מנצחים".
שריפת הענק שפרצה במבוא מודיעים לפני כשבועיים כילתה כ־40 מתוך 50 בתי המושב. בימים אלה נחקר חשד שלפיו, בשל ריבוי מוקדי השריפות במושב, השריפה נגרמה מהצתה ולא בשל תנאי החום הקיצוני.
פינת הזיכרון לזכר אש קודש, שהוקמה על גבעה במושב, כוללת עצים, פרחים, גזיבו מעץ, ואבן גדולה שעליה חרוט השם אש קודש המעוצב בצורת להבה. "רצינו שזה יהיה מקום יפה בטבע, שיהיה נעים לאנשים לשבת בו", מספרת גילמור. "רצינו שלנו יהיה נעים לבוא לשם עם משפחה וחברים, לעשות פיקניק ביחד. מקום שעושה טוב. בגינה הזאת, מתוך הטבע, מתוך הפרחים, מתוך היופי שיש בעולם, אפשר להתאושש ולהתעודד. בתוך הגזיבו גם עשינו מקום לחלוקי נחל, מתוך כוונה שיהיו שם גם מים זורמים. האיש שלי כתב שיר על חתיכת עץ גדולה עם אבני פסיפס: 'השארת בור בלבי, מסביב לבור שתלתי גינה, והנה מהבור נובע מעיין'. זה היה תלוי שם הרבה שנים, אבל האבנים התחילו ליפול, אז הורדנו את זה כדי לשפץ. זה בתהליך ונמצא אצלי בבית. הכל באזור שמסביב לגינת הזיכרון נשרף. גם הבתים של הבת שלי ושל השכנים שהיו לא רחוק משם - הלכו לגמרי. ואילו המקום לזכרו של קודש שרד".
"כשפרצה השריפה, לא חשבתי לרגע שיקרה מה שקרה, אלא שנחזור לביתנו בעוד חצי שעה־שעה", מספר דולב גילמור, 67, נטורופת, אביו של אש קודש ובעלה של זהבה. "אחרי שראינו והבנו מה שקורה פה, לא חשבתי לשנייה שהגזיבו והגינה ישרדו. הייתי בטוח שהכל נשרף, כי כל הגבעה הזאת עלתה באש. אנחנו באנו למבוא מודיעים יום וחצי אחרי השריפה לחפש את החתולה שלנו, לראות מה קורה עם הבית, ואז גם הגענו לגינת הזיכרון. הופתעתי ממה שראיתי. היה עשן שעלה מכמה פינות מסביב, השחור הגיע משלושה צדדים במרחק מאוד קצר מהגינה - אבל המקום עצמו לא נפגע. זה היה די מדהים. אין לי הסבר לזה. אולי מקריות. אני לא אחד שמדבר על נסים. מבחינתי הנס היחיד שהיה כאן זה שאף אחד לא נפגע ושכולם הצליחו לצאת בשלום. אני מקווה שכל הרשויות וגם אנחנו נירתם לשקם את המקום ושנוכל לחזור אליו במהרה".
"זו פנינת חן קטנה בתוך המושב שהוקדשה לקודש. זה מקום שאפשר ללכת אליו שהוא לא בית העלמין", מספרת רץ־גילמור, המשמשת חברת הנהלה בארגון "האמת שלי" שמטרתו לחנך על פעילות צה"ל. "פינת הזיכרון נמצאת על גבעה, ממש קרוב לבית של ההורים. חמותי לקחה את הילדות הרבה פעמים לשם כדי לשתול עציצים. זו דרך מקסימה לחבר אותן לדבר הזה. הבנות שלי מאוד נהנו ללכת איתה לשם".
כמו גינת הזיכרון, כך גם ביתה של גילמור שרד את השריפה ולא נפגע. "הנס הגדול הוא שלא הייתה פגיעה בנפש", היא אומרת. "אף אחד לא מת בשריפה הזאת שהייתה עוצמתית ומהירה, כאילו ללא רחמים. היה לנו מחסן מעץ בין הבית שלי לבית של השכן, שהוא כן נשרף כולו".
"הייתי בעבודה במודיעין, והבת שלי התקשרה להגיד שמפנים את כולם. בעלי היה בבית יחד עם הבן הצעיר, שעזר לביטחון של היישוב להוציא אנשים מהבתים ולוודא שכולם יינצלו".
"לא חשבתי על האנדרטה וגם לא על הבית. רציתי לדעת שהאנשים בסדר, שבני המשפחה בסדר. לא תיארתי לעצמי שהשריפה תהיה בממדים כאלה. לא חשבתי שייתכן כזה דבר".
"זה לא מקל את ההרס של היישוב, אבל זה נותן עידוד שלא הכל נשרף. זה נותן כוח. זה מסר לא להתייאש, כי אנשים איבדו הכל. משפחות גדולות יצאו משם עם מה שהן לבשו. אין להן כלום. זה נורא. זה חתיכת ניסיון גדול מאוד, ואני מקווה שכולנו נעמוד בו. רוב תושבי היישוב שלנו נמצאים כרגע ביחד ביד בנימין, מעודדים ומחזקים אחד את השני".
"כששמעתי על השריפה, הדבר הראשון שהיה חשוב זה לדעת שכולם בחיים והספיקו לצאת מהבית", מספרת רץ־גילמור. "כשהבנו שהכל בסדר מהבחינה הזאת, הייתה הפוגה בהיסטריה. לא תיארנו לעצמנו שהמקום הולך להיעלם. אחרי שידעתי שכולם נשארו בחיים, אז באופן די שטחי ורדוד דאגתי לתמונות ולסרטונים של קודש שנשארו בבית ההורים. זו הייתה נחמה קטנה לגלות שהמזכרות האלה שרדו. כשראיתי תמונות מהיישוב, הייתי בטוחה שהאנדרטה לזכרו של קודש נשרפה. לא היה לי בכלל ספק שהיא לא שרדה. אמרנו 'פרופורציות'. אנחנו משפחה של פרופורציות. אמרנו: 'אוקיי, הלכה האנדרטה, נקים אותה מחדש'. לא הקדשנו לזה הרבה מחשבה, כי החורבן היה גדול כל כך שלא היו לנו הרבה ציפיות".
"מישהו שלח לנו תמונת תצ"א לווטסאפ המשפחתי. ראינו את המקום ולא האמנו. אמרנו 'אין מצב שהאנדרטה הזאת, הגינה והעצים שרדו'. זו באמת הייתה נקודה קטנה של נחמה. אם האנדרטה הייתה נשרפת, זו הייתה עוד מכה להורים. שמחתי שזה נחסך מהם. אני שמחה שהם לא היו צריכים להתמודד גם עם זה. ראיתי בתמונה עצים, ירוק ואת הגזיבו, כשמסביב בתים נשרפו. היו שם כמה דברים שבאמת קשה להסביר אותם. גם הבת שלי הגיעה לשם עם סבא שלה ואמרה לי: 'אמא, אי אפשר להסביר את זה'".
זהבה גילמור מספרת שכרגע אין להם לאן לחזור: "אין בתים ביישוב, אין תשתיות, הכל הרס, הכל פיח, אוויר מזוהם. זה ייקח זמן, אבל אנחנו רוצים להישאר כקהילה חיונית יחד, ולהקים שוב את היישוב שלנו ואת החיים שלנו יחד. יהיה עצוב אם כל אחד ילך למקום אחר".
"ההתמודדות שלהם כרגע לא פשוטה", מוסיפה רץ־גילמור, שמתגוררת כיום במודיעין. "הם לא גרים בבית שלהם, נמצאים בתנאי פנימייה. אני לא יודעת אם המדינה כבר יודעת להגיד להם מה הולך להיות איתם בעתיד. הם רוצים להישאר קרובים לקהילה שלהם, זה חשוב להם. מאוד מטריד אותי שלזהבה ובעלה דולב, אין את הפינה שלהם לחזור אליה. כשאתה חלק ממשפחת השכול, אתה צריך שתהיה לך את הפינה שלך לחזור אליה בסוף היום. כרגע זה לא המצב. כולי תקווה שהמדינה וראש הממשלה ייקחו אחריות וייתנו להם מענה מיידי. שזה לא ייגרר ויעצים את הטרגדיה הזאת בעוד סחבת בירוקרטית מייאשת".
התרעות פיקוד העורף