אחרי התאונה הקטלנית: תושבי נווה צוף מגויסים למען משפחת רימל

אחרי הטרגדיה הנוראית של משפחת רימל - מותן לפני שבועיים של של אם המשפחה ציפי והתינוקת נועם רחל ז"ל בת השלושה שבועות בתאונת דרכים קטלנית בצומת גבעת זאב סמוך לירושלים - מעדיפים בני המשפחה המורחבת להפנות את האנרגיות לטובת החלמתם של אב המשפחה, אפרים, ששב להכרה ביום ראשון, ושל הבן איתי (12) שנפצע אנוש בתאונה. 
 

בינתיים, פתחו חבריהם מהיישוב נווה צוף קמפיין גיוס ההמונים לטובת ילדי משפחת רימל. נכון לכתיבת שורות אלה גויסו 66% מהסכום. "עכשיו עברנו את השלושה מיליון, שמבחינתו היה השלב השני בקמפיין", מספר מאיר ליוש, המנהל את קמפיין "דואגים לילדי משפחת רימל" המתנהל באתר .jgive "חילקנו זאת לשלושה שלבים. היעד הראשון היה להגיע למיליון שקלים לטובת הצרכים המיידיים של הילדים שכרגע נשארו לבד. השלב השני היה להגיע לשלושה מיליון כדי להבטיח את הנגשת בית המשפחה, ועכשיו התחלנו את השלב השלישי: להגיע ליעד הסופי של חמישה מיליון שקלים כדי להבטיח את עתיד הילדים שגדלים ללא אמא ועם אבא פצוע. זה המון כסף, אבל אין דרך להחליף אמא שנהרגה, אבא שכנראה יהיה נכה וילד שנמצא כרגע במצב אנוש".
 

ציפי הייתה בת 34 במותה, בתה התינוקת בת שלושה שבועות. ביום שישי שעבר, פחות מיממה לאחר ששוחרר הנהג הפוגע, טארק כורד, עצרה אותו המשטרה בשנית. זאת בעקבות עדות ראייה שהגיעה למשטרה לפיה הנהג ביצע פעלולים על הכביש ונסע במהירות 170 קמ"ש. עתה מתכוונים בפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום בגין המתה בקלות דעת. 
 

עם מנוחה רימל, אחותו של אפרים, שוחחתי כשהיא ישובה ליד מיטת אחיה בבית החולים. כאמור, ביום ראשון האחרון הוא שב להכרה. "מורידים לו את המינונים של ההרדמה, ומרגע לרגע הוא מדבר לאט־לאט ומתחיל להבין מה קורה", היא מספרת. "זה לא שבלחיצת כפתור בן אדם מתעורר אחרי שבועיים הרדמה. אבל יש עכשיו עם מי לדבר. הוא מתחיל להבין מה שקרה, אבל זה עדיין מאוד התחלתי. ואילו איתי, הבן, עדיין מוגדר בסכנת חיים". 
 

"בעיקר אחד מהשני. שואבים כוחות גם מהילדים ובשביל הילדים. שתי המשפחות, רימל וגנץ (משפחתה של ציפי - א"ש) נאחזות זו בזו, נעזרות בקהילה. אין לנו הרבה ברירות אחרות". 

 

שיבוצים 24/7
 

משפחת רימל מתגוררת ביישוב נווה צוף שבבנימין. למשפחה עוד שלושה ילדים בגילי 3, 7 ו־9 שלא היו ברכב בזמן התאונה. כרגע מטפלים בהם הוריה של אמם ז"ל, שעברו בינתיים להתגורר בביתם.  
 

בנווה צוף, יישוב קהילתי־דתי שבמועצה האזורית מטה בנימין, מתגוררות כ־300 משפחות. תושבי היישוב הם אלה שיזמו את הקמפיין לטובת המשפחה. "נווה צוף הוא יישוב שלוקח אחריות, לא מחכה לאף גורם", אומר דובר היישוב אופיר שטיינבאום, "בעיקר בעתות חירום הפוקדות אותנו לצערנו יותר מדי. היישוב מנסה ומצליח לייצר חוסן שיהווה מעטפת. ביום אחד בהיר עזבו אותנו גם ציפי ובתה, ואילו אפרים והבן, איתי, מאושפזים עדיין. כל האנשים ביישוב - זה נגע בהם באיזשהו מקום, וגם המועצה נרתמת כמה שאפשר.

"אבל כאמור מבחינתנו, התושבים, נעשה הכל כדי שהמשפחה תוכל להשתקם כמה שיותר מהר, והדרך עוד ארוכה. יש אצלנו חיבור מאוד גדול בין אנשים. יש מודעות לכך שצריך לעזור. התמודדנו בהצלחה עם כמה וכמה אתגרים ופיגועים בשנים האחרונות, כמו למשל הרצח של משפחת סלומון בשנת 2017. אבל למרות זאת היישוב גדל ומתרחב. אנחנו מתחזקים בסופו של דבר, עם כל הקושי". 
 

"משפחת רימל היא משפחה מוכרת ביישוב, אנשים מאוד פעילים", אומרת יוכבד שיף, תושבת נווה צוף, המתפעלת את קמפיין הגיוס. "אני גרה ברחוב שבו גרה המשפחה. ציפי הייתה מורה לאנגלית. היא הייתה טיפוס מאוד יצירתי וחיובי. ידעה להביא את הדמות החיובית שלה לילדים, והילדים שיתפו פעולה. הייתה מאוד פעילה בכל תחום החינוך. הקייטנה שלה הייתה הכי שווה בבית הספר בקיץ. בני המשפחה חזרו לפני שש־שבע שנים משליחות של הקהילה היהודית בשיקגו. במערכת החינוך תמיד יש מה לעשות. ציפי לקחה כל תפקיד שיכלה לקחת על עצמה ועשתה הכל במאור פנים, בצורה מאוד חיובית ומקצועית.

"תמיד ידעה להגיד את המשפט הנכון. אפרים הוא חבר במזכירות היישוב וגם היה פעיל בתחום החינוך. זו הייתה משפחה מאוד בולטת, אנשים שמארחים כל הזמן. בכל התנדבות הם תמיד היו שם ברמה הקהילתית. הם היו מאוד אקטיביים, ועכשיו אנחנו בהחלט רוצים להחזיר להם. כולנו נרתמנו לסייע להם בשעה קשה זו". 
 

"כאמור, מעבר לכך שזו משפחה שכולנו מכירים, ציפי הייתה דמות מובילה וחזקה, ידעה לגעת בכל אחד. בשבוע הראשון לאחר האסון הסתובבנו עם תחושת מועקה גדולה. אנחנו כואבים את זה מאוד, אי אפשר לומר שחזרנו לשגרה. ההורים של אפרים גרים בנווה צוף, ואילו הוריה של ציפי הם ממושב צפריה. בתום השבעה הם הגיעו לבית של ציפי ואפרים כדי לגדל את הילדים". 
 

מעבר לקמפיין גיוס הכספים, הקהילה כולה נרתמה לעזרת המשפחה. "יש טבלת אקסל שאנשים משבצים את עצמם 24/7 כדי לבקר את אפרים בבית החולים ולסייע למשפחה", היא אומרת. "אנחנו לא עוזבים אותם. יש פה כמה משפחות שלקחו על עצמן את האחריות לעזור בכל הנוגע לילדים, אם זה כביסות, אוכל וכדומה. נווה צוף מרגישה כמו משפחה אחת גדולה. אנחנו מקווים שאפרים יתחזק, שיוכל להיות אבא לילדים, שאיתי יחלים, שיצאו מהמצב הקשה הזה ושיחזרו הביתה".

 

"ממש עצב מטורף"
 

"לפני שלוש שנים חליתי בסרטן השד", מספרת יפעת נאמן, חברתה של ציפי ותושבת המקום. "ציפי החליטה שהיא דואגת לרפואת הנפש שלי. אני דומעת כל פעם כשאני מספרת זאת. כל פעם ציפי הביאה כמה בנות לעשות אצלי סדנה; עשתה לנו, הנשים, מסיבה בוורוד בראש חודש אדר, לקחה אותי לקריוקי. הייתה מתקשרת ושואלת: 'איך אני משמחת אותך? איך אני עושה לך טוב על הלב?'. הרגשתי שאני יכולה לדאוג להחלמה הפיזית שלי, כי יש מי שדואגת להחלמה הנפשית. עכשיו אני מרגישה צורך להחזיר למשפחה שלה ולעזור כמה שאפשר". 
 

נאמן מספרת שבקרב חברי היישוב ישנו גם הרצון לשמר את השמחה של ציפי. "נפלנו קשה, אבל קמנו ואנחנו ממשיכים הלאה", היא אומרת. "מתוך העשייה שלנו מגיעים דברים מאוד טובים: התרמה ענקית שהתארגנה, שיעורים שבועיים שאנחנו עושים. אפרים היה מעביר פעם בשבוע שיעור של פרשת השבוע, ואנחנו ממשיכים את זה. ציפי הייתה מעבירה שיעור לנשים פעם בשבוע, וגם את זה אנחנו ממשיכים. הילדים עושים הפרשות חלה אחר הצהריים לרפואת אפרים ואיתי. עכשיו אנחנו הולכים לשבת, לחשוב ולהתארגן על מעשים שאפשר לעשות בתור קהילה לזכרה של ציפי. כרגע אנחנו גם עוזרים להוריה של ציפי בכל מה שצריך - אם זה להוציא את הילדים מבית הספר, לקחת לפעילויות ביישוב, להביא לארוחות בשבת". 
 

"השגרה והמסגרות מאוד עוזרות לגונן ולעשות איזשהו סדר. אבל אני בטוחה שהם יעברו תהליך מאוד ארוך ומורכב של התמודדות עם האבל. הם מאוד מתגעגעים לאבא שלהם. בימים אלה היישוב מרגיש כואב, מרגיש קשה, ממש עצב מטורף. אבל, כאמור, מתוך הכאב הזה יש כאן עשייה. מתוך הכאב כל אחד בקהילה מנסה למצוא מה הוא יכול לעשות למען משפחת רימל, לזכר ציפי ונועם רחל ולרפואת אפרים ואיתי".