עילית גלעד, עורכת דין במקצועה ובעלה גיל, מומחה סייבר, עשו לפני ארבע שנים רילוקיישן לסינגפור בעקבות הצעת עבודה קוסמת שקיבל גיל. “זו הייתה משרה מאוד נחשקת והזדמנות מדהימה, אז נסענו יחד עם הילדים”, מספרת גלעד.
אלא שהקורונה החזירה אותם ארצה. “בתחילת השנה עמדנו בפני פרשת דרכים: האם להמשיך את הרילוקיישן לעוד ארבע שנים מדהימות כמו שהיו לנו או לחזור לארץ?”, היא מספרת. “אבל אז פרצה הקורונה”.
איך זה השפיע על ההחלטה?
“בסינגפור הקורונה הייתה הרבה יותר מוקצנת מאשר בישראל, וגם הבן שלנו אמור היה להתגייס ולא רצינו שהוא יהיה חייל בודד בארץ בתקופה כל כך קשה של קורונה. זה לא משהו שהיינו יכולים לחיות איתו, מה גם שראינו שהורים מבוגרים של חברים שלנו חלו בזמן הקורונה מהנגיף, ולא יכולנו להרגיש שלמים עם עצמנו שאנחנו רחוקים מההורים שלנו, בייחוד בתקופה כזו קריטית של קורונה. היה ברור לנו שאנחנו מגיעים למקום שלא קל לנהל בו שגרה בתקופת הקורונה, אבל זו הייתה חזרה הביתה לבית שלנו באורנית”.
כיום את שלמה עם ההחלטה?
“זו ההחלטה הכי חשובה שלקחנו בחיים שלנו. בדרך כלל ההחלטה הכי קלה ברילוקיישן זה לעשות אותו, וההחלטה הכי קשה היא לחזור, אבל אצלנו הקורונה הפכה את החזרה למאוד טובה. הבת שלנו התאקלמה היטב במערכת החינוך בזכות הלימודים מרחוק, וגם חזרנו לארץ בצורה שקולה ופחות היסטרית; בגלל הבידוד וההגבלות, הביקורים של חברים ומשפחה היו מדודים והקלו עלינו בחזרה. זכינו לתמיכה גדולה מהמשפחה”.
חברתה של גלעד, רון שניר, חזרה אף היא לארץ מסינגפור לאחר שהות בת שבע שנים. “נסעתי בשנת 2013 כנספחת כלכלית מטעם משרד המסחר והתעשייה ועבדתי בשגרירות ארבע שנים”, מספרת שניר. “אחרי זה נשארנו עוד שלוש שנים בגלל העבודה של בעלי ובגלל עבודה חדשה שאני מצאתי, וגם כי רצינו להישאר שם. תמיד ידענו שנרצה לחזור מתישהו, אבל לא עשינו את הצעד עד שפרצה הקורונה ושינתה מבחינתנו את התפיסה”.
מדוע?
“הסגר בישראל הוא משחק ילדים לעומת סגר בסינגפור. שם יש סגר קשה שבמהלכו עוקבים אחריך אנשי ביטחון כדי לוודא שאתה קונה בסופר רק מצרכים בסיסיים. אם אתה יוצא מהבית והמסיכה מתחת לאף, אתה מקבל קנס של עשרת אלפים דולר או אם אתה זר, כמונו, אתה מסולק לצמיתות מהמדינה. התחושה שלנו הייתה שאנחנו חיים במדינת משטרה, וראינו את הצד המאוד רע של הדמוקרטיה הדיקטטורית הזו. תוסיף לזה את תחושת הבדידות בשל המרחק מהבית. לכן במהלך הסגר החלטנו שאנחנו לא יכולים יותר להעביר את הקורונה בסינגפור ושאנחנו עושים את הצעד וחוזרים לגור ולעבוד בארץ. למזלי, במקביל לתהליך העזיבה של סינגפור, הצטרפתי לחברת הסטרט-אפ ZOOMIN בתל אביב".
הצעד הלא קל
גם מאור וטורי, מנהל פרויקט בכיר בחברת הסייבר “אימפרבה”, וזוגתו עשו רילוקיישן לקליפורניה שבארצות הברית לצורך עבודה נחשקת במשרדי החברה. “זוגתי ואני התחתנו שם, ואומנם בהתחלה היה לה קשה להתאקלם, אבל לפני כשנה וחצי עברנו לברוקלין שבניו יורק, כי היא מצאה עבודה שם”, מספר וטורי. “בסך הכל נהנינו שם והיה לנו טוב, אבל אז אשתי ילדה ובאה הקורונה, ובעקבות זה החלטנו לחזור”.
מה גרם לכם לחזור?
“בתקופת הגל הראשון ניו יורק חוותה את אחד הגלים הקטלניים של המגיפה, והכל נעצר. הייתה תחושה נוראית של בדידות וניכור, אי אפשר היה לבקר בארץ וגם המשפחה לא יכולה לבוא ולבקר אותך. בגלל ההנחיות לא כל כך אפשר היה להיפגש עם חברים וזו תחושה לא נעימה בכלל. ברגע שנולד לנו הילד, הבנו שאין לנו תמיכה של ההורים. גם אם הם ירצו לבוא ולסייע לנו, הם לא יכולים כי השמיים סגורים. ההתמודדות של הורים חדשים בתקופת הקורונה קשה גם ככה, וללא תמיכת המשפחה זה נראה לנו בלתי אפשרי, אז החלטנו, אומנם לא בלב שלם, לעשות את הצעד הלא קל ולחזור לארץ. אנחנו לא מתחרטים לרגע על ההחלטה”.
אייל ברגר, יוצר קולנוע ווידיאו, עבר לפני ארבע שנים לארצות הברית עם בת זוגו, קרני בצלאל. “תמיד פנטזנו לברוח לחו”ל, ובמהלך חופשה כיפית בלונדון החלטנו לעשות את זה: קרני רצתה ללמוד משחק בניו יורק ואני, בעל אזרחות אמריקאית, החלטתי לנצל אותה", הוא מספר. "בניו יורק, בזמן שקרני למדה, חיפשתי קצת את עצמי וניהלתי כהכנסה צדדית עסק להולכת כלבים עד שמצאתי עבודה במקצוע שלי. בשלב מסוים קרני התגעגעה לארץ, אבל לי היה ממש טוב בניו יורק, אהבתי את הקסם של העיר והדרייב שבה, אז ניסיתי למשוך כמה שיותר שם”.
ואז פרצה הקורונה.
“באותה תקופה היה לי תסריט ביד שכתבתי, כבר היו לי כמה משקיעים פוטנציאליים מיוסטון ומניו יורק, וקצת קרנות מהארץ, אז הגעתי לארץ לערוך אודישנים בפברואר כשהקורונה הייתה בהתחלה. ואז כשטסתי חזרה לניו יורק, העיר נכנסה לטירוף והרגשתי שהדבר הזה לא הולך להיעלם בתוך כמה חודשים, הייתה תחושה שזה הולך להישאר הרבה זמן. פתאום מצאתי את עצמי לבד, וכל הפלוסים של ניו יורק נעלמו, היא איבדה את הקסם שלה. אתה לא יכול לפגוש אנשים, לעבוד עם אנשים. אז חיכינו שהחוזה יסתיים וחזרנו לארץ. מה זה שווה להיות בניו יורק אם אין בה את היתרונות של נטוורקינג? על זה המקצוע שלי מבוסס. אז מבחינתי החזרה לארץ הייתה קשה, אך הגיונית”.
רצון לחזור
בשנת 2015 עברה מריה סרגייב לקנדה עם אביה. בספטמבר האחרון, בין היתר בעקבות הקורונה, החליטה אף היא לחזור לישראל. “המשפחה שלי בארץ, וחוץ מאבא שלי לא היו לי שם יותר מדי אנשים קרובים”, היא מספרת. “הקורונה הייתה אחת הסיבות שחזרתי לארץ, גם בגלל הבדידות והמחשבות של ‘מה אני עושה פה? כל המשפחה שלי בישראל’. הרגשתי שאין לי את התמיכה הזו שכל כך נחוצה בתקופת הקורונה. ההתאקלמות פה לא קלה, אבל אני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון”.
"נראה שיש התעניינות גוברת של ישראלים לשוב לישראל בעקבות הקורונה", אומרת שרי מחלב גורן, מייסדת ומנהלת המיזם "הבית לשבים לישראל". "יש גם לא מעט משפחות שחיו בחו"ל תקופות ארוכות, והקורונה גרמה להן לשנות את קו המחשבה ולשוב או לתכנן לשוב לארץ. בנוסף, יש לא מעט משפחות שהגיעו לישראל לחודשים ספורים כי הן ממילא עברו לעבודה ולימודים אונליין, ולאחר שהגיעו וטעמו את החיים בארץ, החליטו להישאר. מכאן הן מארגנות את המשך המעבר - הבאת הציוד, בירוקרטיה וכו'. מהצד השני, בשל הקורונה, נוצרו אתגרים בירוקרטיים שלעתים מנעו או עיכבו את תהליך השיבה למשפחות מסוימות שתכננו להגיע, אך הן מתכננות להגיע כשהעניינים יסתדרו. באופן כללי, יש תחושה בקהילות הישראליות בחו”ל של רצון לחזור”.