לראשונה בחייו, איתמר גלזר, לוחם לשעבר בסיירת נח"ל שנפצע במבצע צוק איתן וסובל מפגיעה פוסט־טראומטית, בחר שלשום לדבר על שעבר עליו בפני קהל, במסגרת פרויקט חדש בשם "לוחמים בסלון", שבו לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון שנפצעו במבצע צבאי או בפעילות מבצעית – מגיעים לבתיהם של מי שמעוניינים לארח אותם ומספרים את סיפורם. בין היתר, הם מספרים על פציעתם הפיזית ו/או הנפשית, על תהליך השיקום שעברו ועל ההתמודדות עם תוצאות הפציעה שמלווה אותם עד היום.
"לא ציפיתי שזה יעניין בכלל אנשים", מספר גלזר, 28, מתל אביב, מהנדס מכונות ומנהל מיזם "מתוק לנשמה" להפגת בדידות לקשישים. "אני מודה שהופתעתי. במפגש גיליתי שזה כן מעניין, אנשים הביעו אמפתיה וזה עשה לי טוב".
ערב הפתיחה של המיזם התקיים ברעננה, והשתתפו בו גם ראש העירייה חיים ברוידא, ואורה ויאיר שני, ההורים המאמצים של פצועי צה"ל פגועי ראש מאז מלחמת לבנון הראשונה שטופלו ומטופלים בבית חולים לוינשטיין, זוכי פרס נשיא המדינה על פועלם ויקירי העיר רעננה.
הפרויקט החדש נולד בעקבות פרשת איציק סעידיאן, שהצית את עצמו לאחרונה מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה במחאה על היחס כלפי נכי צה"ל, וסיפורו הציף את הקשיים והמכשולים שעמם מתמודדים מי שנפצעו בפעילות מבצעית. "אחרי תהליך של חמש שנים, הוכרתי כנכה צה"ל", מספר גלזר. "הרבה אנשים לא יודעים מה זה פוסט־טראומה, וגם לא יודעים מה זה נכה צה"ל. אולי חושבים שזה איזה מודל הרואי, אבל לא יודעים בפועל מה זה אומר, לא יודעים על ההתמודדות. אני קורא לזה הנכות השקופה. ביומיום זה לא נראה עליי חיצונית, אני בן אדם שמח, אבל אף אחד לא יודע מה עבר עליי בלילה או בראש, ואנשים גם לא מכירים את הסיפור שלי מול משרד הביטחון".
מאיזו נקודה התחלת לספר את סיפורך?
"התחלתי מיום הגיוס שלי: למה התגייסתי לסיירת, השירות כצלף בצוק איתן, המראות שראיתי, שכנראה השפיעו בסופו של דבר. סיפרתי להם גם על חבר שלי שנהרג וגם על ההתמודדות שלי במהלך החיים: על התקף ראשון, איך בכלל מגלים שאתה סובל מפוסט־טראומה, מה זה אומר בכלל, מה הטיפול, איך פונים למשרד הביטחון. היה לי הכי קשה לספר על התקרית בעזה שבה חבר שלי נהרג. אלה אירועים שלא קל להיזכר בהם. אבל היה לי חשוב שאנשים יכירו את הסיפורים שלנו".
איך הרגשת כשחשפת דברים כל כך אישיים?
"זה לא קל לספר על התקפים, על התקופות הרעות, תקופות של הרס עצמי אני קורא להן. אנשים שאלו שאלות, התמקדו גם בתהליך מול משרד הביטחון וגם בשיקום שלי עם עצמי. סיפרתי להם מאיפה הגעתי ובאיזה מצב הייתי, ועל הדרך שעברתי כדי להגיע לאיפה שאני נמצא כיום. סיפרתי על טיפולים, על מסעות שהייתי בהם, על הדרכים שלי להתמודד. לא קל לספר על תקופות שבהן פחדתי לקום בבוקר או לא הייתי נרדם בלילות, על נקודות יותר חלשות שלך. פחדתי כי זו הייתה הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אבל גיליתי שבסוף אנשים מתעניינים. אני מקווה להמשיך לספר את הסיפור גם כי זה נותן כוח לאנשים וגם כדי להעלות את המודעות לנושא, לתהליך. שתהיה קצת אמפתיה לאנשים כמונו שיש להם כמה פצעים נסתרים".
בין חיים למוות
לצדו של גלזר דיבר שלשום במפגש הראשון גם משה אחרק, לוחם צנחנים שנפגע מירי לראשו במהלך מלחמת לבנון הראשונה ועבר שיקום ארוך שנים. "חשוב לי שיכירו את הסיפורים של נכי צה"ל", אומר אחרק, 60, ממושב תנובות שבאזור השרון. "שיכירו את סיפורי הפציעה ואת מה שנכה צה"ל צריך להתמודד איתו כל חייו, כולל מאבק לזכאויות. אצלי אי אפשר היה להתעלם מהפציעה. אם בהצגת הסיפור שלי אני יכול לעזור אפילו לאדם אחד, לפצוע אחד, אולי שיסתכל עליי כדוגמה אישית ללא להישבר - זה שווה את הכל. דרך הסיפור שלי חשוב לי גם להעלות את המודעות לנושא של נכי צה"ל וגם לתת תקווה, שזה לא סוף העולם, תמיד יש מה לעשות בחיים. שהחיים עם כל הקושי הם לא תמיד נוראיים. חשוב לי גם שאגף השיקום יבין שאנחנו לא אויבים שלו ושאנחנו לא צריכים להוכיח לו שום דבר. אנחנו לא רוצים שום מילים יפות, אלא שיוכיחו לנו דברים בחשבון הבנק".
ספר על הפציעה שלך.
"הייתי בקבע כשנפצעתי. זה היה בשבוע הראשון של המלחמה. היה לנו קרב מאוד קשה נגד כוח קומנדו סורי מטווחים מאוד קצרים. חיסלנו 15־16 לוחמי קומנדו, וחטפתי כדור בראש מטווח קצר. בשבועות הראשונים הייתי מחוסר הכרה ברמב"ם, הייתי בין חיים למוות. כשהצליחו לייצב אותי, העבירו אותי לבית לוינשטיין, שם הייתי כמעט שנתיים. בגלל פגיעת הראש, כל הצד הימני שלי השתתק, אפילו לא הצלחתי לדבר, והיו עוד המון בעיות אחרות. שנים ארוכות הייתי בשיקום. הייתי עם חצי רגל בקבר. אחרי הפציעה שלי הכרתי את מי שהייתה אשתי, ויש לנו שני ילדים".
איך הרגשת כשסיפרת את סיפורך?
"היה לי קשה לזכור את הכל, מתחילת הסיפור ועד היום. יש לי כל כך הרבה מה להגיד, לא פשוט להכניס את זה למסגרת זמן מוגבלת מול אנשים, ויש חשש שאולי שכחתי להגיד הרבה דברים".
מה אנשים שאלו אותך?
"היו שאלות ואנשים התעניינו, אבל אני לא זוכר במדויק מה שאלו. אני עדיין סובל מאובדן זיכרון כתוצאה מהפגיעה".
לא רק לייק
מחאת נכי צה"ל שבה אתמול לכותרות עם הפגנות סוערות שהתרחשו מול הכנסת בירושלים ובפתח תקווה בדרישה לרפורמה כוללת בטיפול בפצועי צה"ל ובהכרה בהם. לצד המחאה עלה בקרב ילי קלריך, מייסד הפרויקט החדש - שזוכה לתמיכה של שר הביטחון בני גנץ וארגון נכי צה"ל בראשות עידן קלימן - הצורך לשים את סיפורי הלוחמים בחזית. "מטרת המיזם היא לחזק את התודעה בציבוריות הישראלית על החוב העצום שלנו כמדינה וכחברה כלפי אלו שחירפו נפשם ונפצעו במשימות מבצעיות למען ביטחון המדינה", אומר קלריך. "המיזם לא מחפש לשים את הביקורת כלפי אגף שיקום נכי צה"ל במשרד הביטחון במרכז הבמה, אף שהיא מוצדקת, אלא להביא את סיפורי הקרבות שבהם השתתפו הלוחמים, סיפור פציעתם והדרך הארוכה שעברו בתהליך השיקום".
כיצד נולד הפרויקט?
"אני פעיל חברתי הרבה מאוד שנים בהרבה מאוד תחומים. מה שהניע אותי זה כשראיתי את איציק סעידיאן מצית את עצמו ובעקבות כך את הכתבות על אגף השיקום, אבל היה מעט מאוד סיקור של הסיפורים של הקרבות, של הפציעה של החיילים, של ההתמודדות. יש סיפורים קורעי לב של האנשים האלה ואמרתי שהסיפורים האלה צריכים להגיע לבתים של אנשים. מה שגם קרע לי את הלב זה שראיתי את ההפגנה של נכי צה"ל, שבה היו רק הנכים עצמם. איפה היו כל אזרחי המדינה? זה שהם עושים לייק בפייסבוק - זה לא מספיק".
לאיזה שינוי אתה מקווה שהפרויקט יגרום?
"זה הולך להיות מיזם ארצי ואני רוצה שהנושא של פצועי צה"ל לא יישכח. הכוונה היא שהמיזם הזה ירוץ כל השנה בכל הארץ, שיהיה גם אתר אינטרנט עם סיפורים של לוחמים מכל המלחמות והמבצעים מכל הזמנים על מנת להעלות על נס את התרומה של הלוחמים, גם כאלה שנפצעו פיזית וגם כאלה שהושפעו בעקבות הלחימה מבחינה נפשית. החודש אמורים להתקיים חמישה מפגשים נוספים. אני נפגש עם כל לוחם, עושה איתו תחקיר, שומע את הסיפור שלו.
זיו שילון (ששירת כקצין בחטיבת גבעתי, נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה ב־2012 ואיבד את ידו השמאלית – א"ש), למשל, הוא גיבור ישראל וכולם מכירים אותו, אבל אני רוצה להביא עוד אנשים לקדמת הבמה. כל אזרח במדינת ישראל צריך להבין את החוב העמוק של החברה שלנו כלפי אותם אנשים שחירפו את נפשם למען המדינה, שנפצעו בקרב, שהחיים שלהם נהרסו בהרבה מקרים. אנחנו צריכים להעלות את המודעות לסיפורים האישיים של פצועי צה"ל. אנחנו כמובן רוצים שהם ידברו גם כדי שיהיה לחץ ציבורי גדול ושיקבלו את כל הזכויות שלהם".
פרטים על הפרויקט בדף הפייסבוק "לוחמים בסלון"