בגיל 90 וחצי הלך לעולמו דני קרוון - פסל, מעצב תפאורות וצייר ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת 1977. בשנותיו האחרונות חי ועבד בתל אביב, פריז ופירנצה. היה נשוי לחווה ואב לנועה, תמר ויעל.
קרוון נולד בתל אביב לאב שהיה אדריכל הגנים המיתולוגי של העיר, ועבר בהמשך להתגורר בקיבוץ הראל. את דרכו המקצועית התחיל ב-1949 כאשר למד ציור בבצלאל בירושלים. בין השנים 1956–1957 השתלם בטכניקת ציורי קיר (פרסקו) באקדמיה של פירנצה ומאוחר יותר באקדמיה "גראנד שומיאר" בפריז.
עבודותיו המוקדמות היו איורים לפרסומי תנועת "השומר הצעיר", עיצוב תפאורות ללהקת הנח"ל, ואיורים לעיתון "משמר לילדים". ב-1958 זכה בפרס ראשון בתערוכת העשור בירושלים על עיצוב בניין משרד הפיתוח. בשנות השישים, כחלק מזרם אמנות סביבתית ואדמה, התמקד בפיסול אנדרטאות בבטון, כאנדרטת חטיבת הנגב ליד באר שבע.
עבודות נודעות נוספות שלו הן כיכר הסובלנות על שם יצחק רבין בפריז, "כיכר לבנה" בפארק וולפסון בתל אביב, והקיר הדרומי של אולם מליאת הכנסת - המכונה "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך" (על פי תהילים, קכ"ו, ו'). היצירה הבנויה מאבני גלילית גדולות, מדמה את חומת ירושלים עם עיגול במרכז המציג את "ירושלים של מטה" ומעין כיפה הפוכה למעלה המדמה את "ירושלים של מעלה". ב-2010 דרש לכסות את יצירתו בקיר הדרומי של מליאת הכנסת, במחאה על תיקון לפקודת האגודות השיתופיות שיאפשר הקמתן של ועדות קבלה ביישובים קטנים, וטען שישראל הופכת למדינה עם חוקי גזע.
מאז שנות ה-80 בנה קרוון מספר עבודות אמנות אדריכליות בפריז, בהן גן סובלנות על שם יצחק רבין בכיכר אונסק"ו ותכנון ציר ארוך בסרז'י פונטואז (Cergy pontoise), שלאורכו מאירה קרן לייזר את שמי העיר. ב-1984 שימש כמרצה אורח ב"אקול דה בוז אר" בפריז, וזכה בתואר "אמן השלום" של אונסק"ו ב-1996, בפרס "טבעת הקיסר" הגרמני ופרס הקיסר של יפן.
בשנת 1999 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ובשנת 2009 – מהטכניון. בשנת 1992 הוצב במקום ה-116 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה, ב-1996 הוצב במקום ה-110, ב-2003 הוצב במקום ה-113, ובשנת 2015 הוצב במקום ה-108 בבחירות לכנסת העשרים. בנוסף, היה גם חבר המועצה הציבורית של בצלם.
לפני כחודש, ביום העצמאות ה-73 של ישראל קיבל קרוון את אות יקיר העיר תל אביב ואף הספיק לצפות בסרט התיעודי שנוצר עליו בקולנוע לב, ונושא כמובן את שמו.