שנתיים אחרי שבתם נרצחה בפיגוע במעיין דני, החיים של איתן ושירה שנרב נעים כמטוטלת: מצד אחד, נולדה להם בת נוספת והם גם הקימו ארגוני חסד לזכר רנה ז"ל. מצד שני, משהו בהם נסדק ונשבר כשחוו את הפרעות בעיר מגוריהם לוד ולאחר מכן התבשרו שעל המחבל שסייע לרצח נגזרו רק שלוש וחצי שנות מאסר.
שנרב מתה מוות מיותר ואכזר. הנערה היפהפייה, עוד לא בת 16, יצאה לטיול עם אביה ואחיה לעין בובין (מעיין דני) שבאזור בנימין. מחבלים ארבו לה בשיחים הצפופים, עקבו אחריה במשקפת וכשחלפה על פניהם הפעילו מטען חבלה מאולתר. רנה נהרגה במקום. אביה איתן ואחיה דביר נפצעו באורח קשה.
11 ילדים ונכד היו להוריה לפני הרצח. כשישבו עליה שבעה, גילו שהם מצפים לילד נוסף. שמונה חודשים לאחר מכן נולדה התינוקת תפארת, יפה ושמחה כאחותה. "תפארת נולדה דודה לשניים", אומרת האם שירה, וצחוק ובכי משמשים בערבוביה בקולה. "ועכשיו אנחנו הורים ל־12 ילדים, 12 שבטי ישראל".
כולל רנה.
"כמובן. איזו שאלה בכלל".
50 פעילים של החזית העממית, שחלקם היו מעורבים בפיגוע, נלכדו מאז הרצח. יחד איתם נתפסו מצבורי נשק ופצצות מוכנות להפעלה. במהלך השנתיים שחלפו מאז הוגשו נגד חלק מהמעורבים כתבי אישום חמורים. איתן ושירה שנרב מקפידים להגיע לבית המשפט לכל דיון בעניינם. ותמיד הם מביאים איתם את התינוקת תפארת. "יש פה אמירה מאוד חזקה, שהמחבלים לא ניצחו", אומר האב איתן. "הם הרגו ילדה ואנחנו מביאים תינוקת. המשפחה שלנו ממשיכה".
"תפארת לא נכנסת לאולם הדיונים, היא נשארת בחדר צדדי עם בייביסיטר", מחדדת שירה. "אני לא מביאה אותה לבית המשפט כדי לנופף בדגל. אני לא משתמשת בילדים שלי בשביל אמירות. אבל הנוכחות שלה משמעותית בשבילי. קשה לי להגיע לבית המשפט. אני לא מסתכלת על הפנים של המחבלים. אסור להסתכל על רשעים.
"אני מסתכלת על האמהות שלהם. על הנשים שלהם. הן שמחות. שולחות חיבוקים ונשיקות. תומכות ומעודדות אותם. אני מסתכלת להן בעיניים. כאילו, מה? הבנים שלכם רצחו ילדה שרק רצתה לטייל. זה לא קרה בשדה קרב והיא לא הייתה אויב. ככה לא נראה אויב. זה ניצחון? בזה אתן גאות? אז אחרי כל הקושי הזה אני יוצאת לתפארת. היא נותנת לי כוח להמשיך".
בין ראש השנה ליום הכיפורים קיבל בית המשפט הצבאי את הסכם הטיעון שנחתם בין הפרקליטות לרבחי כראג'ה, שסייע לרצח, וגזר עליו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל ותשלום קנס בסך 8,000 שקל. כראג'ה, שהודה בהשתייכות לארגון טרור, ידע על כוונת חבריו לבצע את הרצח. לפי כתב האישום, התבקש להשיג חומרי נפץ לצורך הרכבת מטען החבלה. אחד המחבלים אף הראה לכראג'ה תמונות של המעיין כשבוע לפני הפיגוע והודיע לו ש"אני הולך להכות שם. מי שיהיה שם יאכל אותה".
איתן: "חמישה חודשים חיכינו לגזר הדין. השופטת דחתה אותו שוב ושוב וכל הזמן אמרה שהדברים שאמרנו בבית המשפט מעוררים השראה. לכן ציפינו לענישה מרתיעה. כששמעתי כמה קל העונש שנגזר עליו, הרגשתי נבגד. ממש חשבתי שנטשו אותנו. השב"כ עבד בצורה מדהימה, התנדב על חשבון זמן משפחה יקר, כי זה קרה בתקופת החגים, ומסר את נפשו כדי לתפוס אותו, ובעוד שנה הוא ישתחרר ויתחתן, כי הוא כבר יושב בכלא שנתיים מאז הרצח. ראיתי את הארוסה שלו באולם. הוא יחזור אליה, והבת שלנו לא תחזור הביתה לעולם. בשביל מה החיילים מסכנים את החיים שלהם? כדי לתפוס את המבוקשים ולשחרר אותם תוך שנתיים־שלוש?".
שירה: "גם השופטת סברה שהעונש קל ושהדברים שהוצגו בכתב האישום מאוד קשים וחמורים. האיש הזה ידע המון פרטים על הפיגוע המתוכנן ובכל זאת שיתף פעולה ולא הסגיר את המחבלים לכוחות הביטחון. הוא היה יכול למנוע את הרצח של רנה ואת הפציעה של בעלי ובני. הפרקליטות טוענת שצריך להעניש בחומרה רק את מי שביצע בפועל את הרצח, ואנחנו טוענים שצריך לתפוס את כולם בתחילת הדרך, ולא לחכות שהם ירצחו.
"זה כואב, כי הבת שלי לא תזכה להתחתן, אבל המחבל הביא את הארוסה שלו לכל הדיונים. והוא בכלל לא הקשיב לשופטת. רק הסתכל על הארוסה וצחקק איתה בלי טיפה של חרטה. והיא חייכה אליו בחזרה, בלי שום הבעת סלידה מהמעשה שלו, בלי טיפת כבוד לבית המשפט. כשהוא שמע את גזר הדין, הוא חייך והתחבק עם הסנגור שלו. ראיתי אותו יוצא בראש מורם מבית המשפט. עד עכשיו אני רואה את החיוך שלו מול העיניים. זה לא נותן לי מנוחה, כי הוא לא צריך לחייך. הוא צריך לשאת על לבו עד סוף חייו את הידיעה שהוא לא מנע רצח של נערה. יצאתי שבורה מהדיון וחיבקתי את תפארת. זה חיזק אותי".
זה קרה ב־23 באוגוסט 2019, יום שישי, חופשת בין הזמנים. הרב איתן שנרב, בנו דביר ובתו רנה, תושבי העיר לוד, יצאו לטיול אל המעיין הגדול בחבל בנימין, שנביעתו למרגלות היישוב דולב ומימינו בוסתן עצי פרי, אגוז ורימון. והמקום פסטורלי ושקט. מכסה על רצח הנער דני גונן, שאירע בו חמש שנים לפני כן ועל שמו קרוי המקום.
המחבלים שהטמינו את מטען החבלה המתינו מרחוק. לפני כן ראו פלאח ערבי ונוסע שאינו יהודי וחסו עליהם. בשעה עשר בבוקר הגיעו בני משפחת שנרב. המפגעים הבחינו בזקנו הגדול של האב ובציציות הבן והפעילו את המטען.
"הלכנו בשביל ובדיוק דיברנו על חוסם עורקים, כי דביר עשה באותה תקופה קורס חובשים וגם רנה עשתה קורס כזה בעבר", נזכר האב. "כשהמטען הופעל, דביר התחיל לצעוק. חזרתי אחורנית וראיתי שרנה כבר לא בחיים. הפנים שלה היו שלמות אבל דברים אחרים פחות. לצערי, לא היה קשה להבין את זה. אני חובש בגולני וראיתי מראות ולא היה לי ספק, אבל בשביל ההרגשה ניסיתי לעשות החייאה ולא הצלחתי. ראיתי שדביר פצוע קשה ומלא בשטפי דם. לקחתי את הציצית שלי ועשיתי ממנה חוסם עורקים. זה הציל את חייו.
"אחר כך התקשרתי להזעיק עזרה, אבל מרוב בלבול, במקום להתקשר למד"א התקשרתי לאשתי. ושירה ענתה לי בשמחה, בדיוק היא הייתה באמצע הבישולים לשבת. ואז אמרתי לה בקול רועד: היה פיגוע בעין דני, תזעיקי את מד"א, כי דביר ואני פצועים. ובגלל שלא הזכרתי את רנה, היא חשבה שהכל בסדר איתה וניסתה להתקשר אליה.
"פינו אותנו במסוק לבית החולים הדסה עין כרם. דביר היה עם פגיעה רב־מערכתית קשה מאוד. הוא היה מורדם ומונשם והוכנס מיד לניתוח. אני הייתי בהכרה מלאה. כבר הודיעו לשירה על רנה, והיא התקשרה אליי ואמרה לי: שאלה אחת אני רוצה לשאול, האם לחכות לך להלוויה? ואמרתי: לכבודה של רנה, לא נדחה את ההלוויה".
לקח קצת זמן עד שהודיעו לשירה על ההרוגה ומצב הפצועים. "כשאיתן התקשר אליי בבוקר ההוא, לא זיהיתי את הקול שלו, כי הוא היה מאוד נסער", היא נזכרת. "שמעתי את דביר מדבר ברקע, ולכן בכלל לא חשבתי שאיתן או דביר פצועים ושקרה משהו לרנה. התקשרתי למד"א, אבל המוקדן אמר לי: גברת, לא קיבלנו שום הודעה על פיגוע. אמרתי להם: תתקשרו ישירות לאיתן ותדברו איתו מהשטח.
"פתחתי את המחשב וראיתי שיש שלושה פצועים במעיין דני. אבל לא קישרתי את זה אלינו, כי כל כך הרבה פעמים הלכנו למעיין ומעולם לא היינו שם לבד. לקח לי זמן להבין שבכלל מדובר בנו. ואז התקשרתי לאיתן ושאלתי: מה עם הילדים? אני רוצה לדעת על מי להתפלל. ואיתן אמר: תתפללי על דביר־חיים. לכן בכלל לא חששתי על רנה. התקשרתי והודעתי לילדים. הייתי מאוד טכנית. שמתי את הרגש בכספת ועבדתי כמו חמ"ל".
מתי בישרו לך על רנה?
"חברה טובה הגיעה. אני חושבת שהיא כבר ידעה. הרבה ידעו לפניי. בתחילה אמרו לי שרנה פצועה קשה ולאט־לאט טפטפו שהמצב שלה אנוש. ובינתיים הבית התמלא. אני אפילו לא יכולה להצביע על הנקודה שבה גיליתי את המשפחה והקהילה במשמעות הזו של לעטוף בזמן אסון. הם סגרו את הבית. ניקו את החצר. יום שישי של חופש וכולם שוטפים ומנקים. אפילו הביאו גנן, כי פתאום שמעתי מפוח בחצר. והחברות עזבו את המשפחות שלהן ובאו להיות איתי. ואז גיסי ביקש שאכנס לחדר כדי לבשר לי בטלפון. ההסכם הלא כתוב היה שהוא מספר לי הכל. וזה היה מאוד טוב וחשוב והקדוש ברוך הוא שלח לי כוחות, כי למרות שכל הזמן אמרו שרנה במצב קשה, לא הייתי מוכנה".
רנה ז"ל נקברה בבית העלמין בלוד. "הייתי צריכה לארגן את ההלוויה לבד, כי איתן היה פצוע בבית החולים. שאלתי אותו איפה לעשות את ההלוויה, כי שנינו ירושלמים במקור, והוא אמר: בלוד, כי אנחנו לודאים. אני זוכרת שלא עיכלתי כלום. הכל התבצע בצורה מאוד טכנית. המחנכות הגיעו, וגם עובדות סוציאליות, ולקחו את הילדים ולא עזבו אותנו. כולם כולם שמו את עצמם ואת הצרכים שלהם בצד והקיפו אותנו. ואנחנו נוסעים להלוויה ולא מאמינים לכמות האנשים שראינו בדרך.
"נעמדו מולי שתי נשים זרות בלבוש שונה. הן הגיעו במיוחד כמה שעות לפני כניסת השבת, חיבקו ואמרו: אנחנו איתכם. ועוד אדם עם דגל שאמר: באנו להשתתף בהלוויה, לא נעזוב אתכם. שאלתי: מאיפה אתה, והתברר שהוא הגיע מאילת. התקופה הייתה לפני בחירות, השיח הציבורי היה מאוד לא נעים, אבל אל הבית הקטן שלנו זרמו אנשים מכל הסוגים והמגזרים. חיבקו וחיזקו. היו משפחות שכולות, אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, מכל אורחות החיים והלבוש, וכולם דיברו את אותן המילים ואותה השפה, כי כולנו אחים".
מה החזיק אותך?
"העובדה שרנה לא סבלה. הסיטואציה הייתה לא נתפסת, היה קושי כל כך גדול להכיל אותה, אבל הקדוש ברוך הוא ריפד לנו את המציאות בכוחות, בכמה נקודות אור שאי אפשר היה להתעלם מהן ובדיעבד משכו אותנו להמשיך בחיים. היה בר מצווה שצריך להתכונן אליה, וילד שנכנס לכיתה א' שלושה ימים אחרי שקמנו מהשבעה, ואני ליוויתי אותו לבית הספר. זה היה מאוד חשוב לנו. כל מיני זריקות עידוד. אני זוכרת שראיתי בשבעה בנות מהקהילה עוטפות את הספרים של הילדים לבית הספר. וזה היה מדהים בעיניי, כי זו הייתה אמירה שהחיים לא נעצרו ושאנחנו לא שוכחים את שאר הילדים בתוך האבל על רנה".
ובאמצע השבעה, בגיל 45, כשהיא כבר סבתא לנכד, גילתה שהיא בהריון טבעי נוסף. "עוד לפני האסון רצינו והתפללנו להריונות נוספים", היא מחייכת. "הילדים אמרו: מה, אמא, כמה עוד ילדים תלדי? ואני אמרתי להם: אתם אשמים, אם לא הייתם כאלה חמודים, לא היינו רוצים כל כך הרבה כמוכם. זה התחיל עם תופעות לוואי שהתגברו מיום ליום, בחילות, הקאות, חוסר תיאבון. היה נס שבכלל הייתה לי פניות להבין את המשמעות של הדבר הזה, כי בהתחלה חשבתי שבגלל המציאות הלא פשוטה אין תיאבון וקשה ויש בחילות. אבל כשזה לא הפסיק, אמרתי, אולי משהו גדול מתחיל".
מה הרגשת כשקיבלת את התשובה הרשמית?
"אושר עילאי. לא משנה כמה ילדים יש לך בבית, אבל להתבשר בכזו בשורה בתוך הסיטואציה ההזויה כשאיתן ודביר פצועים בבית החולים ואני יושבת עם שאר הילדים שבעה בלוד, זה כאילו עולם הפוך ובתוכו יש פתאום משהו להיאחז בו, בשורה של חיים. ידעתי שההריון הזה מיוחד ולא יהיה כמו ההריונות הרגילים, שאנחנו מתחילים שני קווים במקביל, מצד אחד תחילת חיות ומצד שני חיים עם חסר, וששני הקווים האלה הולכים להיות ביחד ולעבור חתיכת מסלול".
איתן: "כששירה התקשרה ובישרה, הייתי בהלם מוחלט. הילדה הכי קטנה שלנו, אפרת, הייתה אז בת שנתיים. בכלל לא חשבנו שיהיה עוד הריון, להפך, חשבנו שבגילאים שלנו זה הרבה יותר נדיר. הרגשתי שקרה לנו נס ושההריון הזה יעזור לנו להחלים. זה היה כמו זריקת חיזוק לכולנו. שמחה עצומה שעוזרת לרפא גם מהפציעות הגופניות וגם מהשבר הנפשי. יש אנשים שאוהבים להיות בבתי קברות, אני אוהב להיות בחדרי לידה.
"אני מתרחק מבתי קברות. אבא שלי נפטר לפני שבע שנים, ואני בא רק פעם בשנה לקברו כדי להגיד קדיש. פתחתי כולל לעילוי נשמתו והקמנו חנויות לביגוד לנזקקים, ואני מרגיש שזה הרבה יותר גדול מאשר לבקר בבתי קברות. בשבעה, כל הממשלה הקודמת הגיעה לבקר אותי בבית חולים. נתניהו, הנשיא ריבלין, שרים וחברי כנסת. ריבלין נעמד ליד המיטה שלי והתחלנו לדבר. הוא שיבח את בית החולים הדסה ואמר שהשקיעו מיליונים בציוד ובמחלקות הפנימיות. אמרתי לו: הייתי רוצה לשמוע שאת כל מה שהשקיעו במחלקות הפנימיות ישקיעו גם בחדרי לידה. דווקא בחדרי לידה".
לא חששתם מהגיל?
"לא חששתי, כי ילדתי שנתיים קודם ולמרות הגיל היה הריון קל ותקין", אומרת שירה. "אבל היינו צמודים להדרכה רפואית ועשינו הרבה בירורים ובדיקות. לא התנהלנו מתוך עצימת עיניים שיהיה בסדר וסמוך, אלא מתוך מודעות וזהירות".
איך הילדים הגיבו על ההריון?
"בהתרגשות עצומה. סיפרנו להם באסרו חג - יום אחרי חג הסוכות, והתגובה שלהם הייתה מאוד עוצמתית. בעיקר היה הלם. הם לא חשבו שיהיה עוד הריון. כבר היו לנו שני בנות נשואות, נכד ובת בהריון שבעצם הייתה אמורה ללדת קצת לפני. הם חשבו שאני כבר במעגל הקשישים, וכשהם שמעו את הבשורה, הייתה אמירה מאוד חזקה של המשכיות החיים. בגלל שסבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה, ההבנה שכל לידה היא ניצחון החיים עוברת במשפחה באינפוזיה. והפעם, כשהרצח של רנה כל כך טרי ומדמם, זה חידד את ההבנה".
ההריון עם תפארת עבר במהירות. "שירה כמעט לא הרגישה אותו, כי היה כל כך הרבה עומס נפשי", אומר איתן. "היה צריך להתעסק עם הילדים ועם הפציעה של דביר ועם האזכרה לרנה. שירה מאוד פחדה שיגידו שהתינוקת תהיה במקום רנה. היא לא הייתה מוכנה לשמוע שיש תחליף לרנה, כי אין תחליף. אפילו אמירה שהתינוקת תהיה תיקון לרנה או רפואה על רנה הייתה כואבת וקשה, כי שירה הייתה כל כך קשורה לרנה, ורנה הרי עדיין פה בנשמתה, היא איתנו רק בצורה אחרת. אני ראיתי את זה קצת אחרת. הבנתי שהאלוקים נתן לנו רפואה לפני המכה, כי שירה נכנסה להריון כשבועיים־שלושה לפני הרצח".
שירה: "מבחינתי הריון זה מאה אחוז רגש, ורנה זה מאה אחוז רגש, ולא היה פשוט לשלב ביניהם. אז בכל פעם הייתי במקום אחר. בכל פעם ניסיתי להתמקד באחד מהם. פעם בזה ופעם בזה. שום דבר לא היה מנותק. לא חששתי שתפארת תבוא במקום רנה, אלא מהתגובות על ההריון והלידה. פחדתי שאנשים ישמעו שזו בת ויגידו: הנה הגיעה בת אחרת במקום הבת שנרצחה. מאוד פחדתי ממשפטים כאלה, כי לרנה אין תחליף ואין במקום, וכל ילד הוא אדם בפני עצמו, ותפארת שלי היא אור בפני עצמו. אבל עבר קצת זמן ואף אחד לא אמר לי משפט כזה. המון אנשים כתבו ושלחו ברכות והתרגשו, גם כאלה שאנחנו לא מכירים, וכולם הקפידו לכתוב שתפארת היא תוספת למשפחה, משהו חדש, שמחה גדולה, ולא תחליף למישהי שאין לה תחליף. זה היה עוד נס".
איך הייתה הלידה?
"התחושה הכי חזקה, עוד לפני הלידה, הייתה שההריון נוצר כשרנה עוד הייתה בחיים ושזכיתי לזה שבאופן מסוים רנה הספיקה להכיר את התינוקת כמה שבועות לפני שהיא נלקחה מאיתנו. הלידה עצמה הייתה עוצמתית בצורה מטורפת. כל לידה עוצמתית, אבל הפעם זה היה משהו לגמרי אחר. פתאום התחילו ירידות דופק גדולות והרופאים הריצו אותי לחדר ניתוח. זו הייתה פעם ראשונה מכל 12 הלידות שילדתי בניתוח קיסרי, אבל היינו מאוד שלמים עם ההחלטה הרפואית".
איתן: "הייתה חצי שעה של חרדה ומתח עד שהמיילדת יצאה והראתה לי את התינוקת. כמובן שפרצתי בבכי גדול. הרגשתי שהאלוקים מרפא אותנו. ממש הרגשתי כך בשנייה שראיתי את תפארת".
חשבת על רנה?
"בטח. כמובן. אבל לא חיפשתי אותה בתינוקת. חיפשתי בה רק את החיזוק ואת הנחמה".
קראו לה תפארת בשל הפסוק "ברנה יתפאר שמך", כי הרגישו, לדבריהם, שמאז הרצח של רנה מתפאר שם האלוהים בעולם בזכות המיזמים והמעשים הטובים שאנשים רבים, מכירים וזרים, לקחו על עצמם בשמה.
"אנחנו משתדלים ללכת בשני מסלולים, האחד 'סור מרע' והשני 'עשה טוב'", אומרת שירה בפשטות. "סור מרע זה להשתדל מול מערכת המשפט לחזק את ההרתעה כדי שלא יהיה עוד רע כמו הרוע שפגע בנו, ועשה טוב זה כל הפרויקטים שקמו לזכרה של רנה, המון מפעלי חסד, חנויות יד שנייה, שולחנות שבת לנזקקים, מקומות לטיול ומצפים לזכרה במסגרת עמותת קול רנה. זה נותן לנו כוח ועושה לנו טוב".
החיים נמשכים בצל הרצח והלידה החדשה. הרב איתן שנרב מורה ואחראי על כולל אברכים בישיבה התיכונית צביה. שירה היא עקרת בית "מתוך בחירה ושמחה גדולה". הוא בן 49, היא בת 47, ושניהם מגדלים לצד הילדים והתינוקת תפארת גם שלושה נכדים, שהצעיר בהם, אלישיב, בן שנה וחודשיים.
"יש לנו תינוקת יותר קטנה מהנכדים", מחייכת שירה. "הבת והנכדים שלי אפילו באותו השנתון. להיות אמא וסבתא זו אחת החוויות הכי מרגשות שיש בגלל הביחד הזה בין שני דורות. אני יוצאת עם שניהם לגינה, לוקחת אותם בעגלה כפולה וזו התרגשות ענקית. אני מחליפה חיתולים גם לבת וגם לנכד ומקלחות ביחד ובריכה יחד. זה כמו חלום שמתגשם. אני מקווה שאני מצליחה להיות אמא לכל אחד בגיל שלו. אני בתפילות להיות רב־גילית".
איתן: "לפעמים זה אפילו מצחיק, כי אין אצלנו כזה הבדל. מבחינתי, הנכד הוא כמעט כמו הילד ולפעמים אני מתבלבל ומרים אותו כאילו הוא הבן שלי".
בגלל רנה, ההורות לתפארת שונה מההורות לשאר הילדים?
"אני לא מרגישה שהשינוי בא לידי ביטוי באמהות שלי", אומרת שירה. "אני משתדלת להיות אמא לתפארת כמו שהייתי אמא לשאר הילדים. האמהות שלה היא לא בצל השכול. כשאני עם רנה, אני עם רנה, וכשאני עם תפארת, אני עם תפארת. מה שהשתנה זה המושג 'כולם יחד'. פעם הייתי אומרת בשמחה, כל הילדים אצלי בחגים, כולם יחד יוצאים לטיול או לתפילה. היום זה כבר לא כולם. היום כשאומרים 'כולם פה' בשבתות ובחגים אני נחנקת, כי אף פעם זה כבר לא יהיה כולם. כל חג ראשון הוא בלעדי רנה, כל פינה מזכירה אותה, ואני צריכה לקום לילדים הקטנים והגדולים ולהיות שם בשביל המשפחה למרות שהלב כבד כעופרת. אבל היכולת לשמוע את החיים המשפחתיים, את רעשי הרקע הנפלאים האלה, נותנת לי כוח לעמוד על הרגליים. אני כל הזמן מודה על הקיים, כי בזכות המשפחה אני לא צריכה להתמודד עם השקט. זה שומר עליי. אין דבר כזה להישאר במיטה. יש משפחה שמחכה לך וצריך לקום אליה, וקמים בשמחה".
איך המשפחה מתמודדת?
"כל אחד מתמודד אחרת. המציאות משתנה, הצרכים משתנים, וההתכנסויות המשפחתיות מעצימות את החסר. הריק ממשיך לצעוק. אני לא מרגישה שהזמן מרכך. ככל שעובר הזמן, הכאב רק גדל. החוסר רק מתנפח, הגעגוע בלתי נסבל. רנה חיה פה לגמרי. אנחנו יכולים לשבת בארוחה ולהגיד: את זה רנה הייתה אוהבת ואת זה לא. היא כל הזמן בשיח. עכשיו יש פרויקט חדש שנקרא 'מסע רנה', שבמסגרתו מגיעות לפה קבוצות, רואות סרט עליה ומתנדבות בארגוני חסד בעיר לוד לזכרה. אז רנה כל הזמן חלק בלתי נפרד מהפעילות".
והילדים?
"מדהימים. כל אחד בדרכו ממשיך ובשמחה. אנחנו מעריכים אותם כל כך על הדרך שהם בחרו להמשיך. אחרי מה שהם עברו זה באמת יוצא דופן. דביר החלים מהפציעה הקשה והתגייס לצבא. עוד יש צלקות ושאריות פציעה, אבל כבר לא צריך שיקום ואין טיפולים רפואיים. הוא ממש נלחם על שירות משמעותי, כי היה לו מאוד חשוב לשרת את המדינה פשוטו כמשמעו".
"לכל ילד יש את הנקודה שלו ואיפה הרצח תופס אותו", אומר איתן. "ההתמודדות לא פשוטה. הקושי מורכב. הקטנים משתוללים ושמחים תמיד, הילדים האמצעיים מגיבים בצורה יותר מאתגרת, הרבה מצבי רוח, בכי, אבל לא בצורה שאי אפשר לטפל בה, והגדולים מתאבלים איש בדרכו, אבל הכל תחת שליטה וגם הקהילה והמשפחה המורחבת מאוד עוטפות ועוזרות. יש קושי אבל יש כל הזמן גם נקודות אור. אלו החיים, שמח כשקשה, וקשה כששמח. אנחנו עובדים עם פסיכולוגים, כל ילד צריך את העזרה שלו, אבל הפסיכולוג הכי טוב זה הלידות".
והיומיום עצמו?
"לא פשוט לנו, אבל אנחנו משפחה זורמת. אם יש קושי, לא מעמיקים אותו והולכים לטיפול ומחבקים. ויש קושי, לכמה ילדים יש קושי אפילו לא קל, אבל אנחנו משתדלים שיהיו כמה שיותר דברים משמחים, כי אנחנו מאמינים שהשמחה עוזרת לגרש את הקושי. אני כל הזמן עובד על זה, מביא דברים שמחים, הצגות, טיולים, מפגשים, אני מאמין שזה מרפא לא פחות מטיפולים פסיכולוגיים. צריך לצאת החוצה, לא לשבת בבית ולבכות. ולדבר על זה. לא להפסיק לדבר. אנחנו מדברים על רנה כל הזמן. היא נוכחת פה בצורה מדהימה. כשתפארת נולדה, שאלנו את עצמנו מה היא הייתה אומרת עליה. וחשבנו שהיא הייתה קורנת מאושר, כי היא יודעת שאנחנו ממשיכים עם עוד תינוקת שמלווה אותה".
אתם בקשר עם החברות שלה?
"כן כמובן. זה הגיל שבו החברות שלה מתחילות להתחתן. ואנחנו מוזמנים לחתונות וזה לא קל, גם אנחנו רצינו לרקוד בחתונה של רנה. אז אחד המיזמים של החברות הבוגרות שלה הוא חופת רנה. הן הבינו שרנה לא תלווה אותן לחופתן, אז הן רקמו חופה מדהימה ביופייה והיא החופה שתשמש אותן בחתונות שלהן. זה עבר מפה לאוזן וכבר עשרות חופות נערכו עם החופה של רנה, ואנשים ממשיכים להזמין את החופה לעוד ועוד חתונות. אנחנו לא זכינו להוביל לחופה את רנה, אבל יש הרבה מאוד חופות של חסד, וזה נותן המון כוח ונחמה".
השנה האחרונה הייתה בסימן הפרעות בלוד. עוד לפני מבצע שומר החומות, כשהצבא וכוחות הביטחון לכדו את המחבלים והסייענים לרצח, עלה לדיון נושא הריסת בתי מפגעים. "המחבלים ובני משפחותיהם מסתכלים עליי בהתנשאות במקום להוריד את העיניים לרצפה ולהתבייש", אומרת שירה.
"ולכן כששואלים אותי אם זה מוסרי להרוס להם את הבתים שיש בהם גם בני משפחה שאולי חפים מפשע ולא עשו שום דבר רע, אני אומרת, שכשהם עושים בבית המשפט תנועות של ניצחון ושולחים נשיקות באוויר לילדים שלהם מול העיניים שלנו, של הורים שאיבדו בגללם ילדה תמימה, הם צריכים לקחת חלק בענישה, כי הם השותפים והם המעודדים. מי שלא מוקיע, שותף. ומי ששותף צריך להיענש. לא מתוך נקמה אלא מתוך הרתעה".
איפה הפרעות בעיר מגוריכם לוד תפסו אתכם?
"נוצר משבר אמון מאוד גדול עם השכנים. אנחנו חיים בשכנות במשך שנים, ופתאום המלחמה עוררה התלהמות מאוד גדולה בתוך הבית. מצד שני, ראינו גם את העוצמות של התושבים שהקימו פה חמ"ל אזרחי וניהלו את השמירה על הבית. גם עם ישראל חיבק בצורה מדהימה והגיע בהמוניו לעיר ושלח פרחים וחבילות אוכל. קושי אחר היה כשהתייחסו בצורה שוויונית לשני הצדדים, כאילו מדובר בערבים ויהודים בלוד שבסך הכל רבים ביניהם. היה לי קשה הבלבול הזה בין הטוב לבין הרע, כי לא היה פה שום שוויון, וההשוואה בין הפורעים הערבים לבין היהודים שנרצחו בלינץ' או פחדו על המשפחות שלהם הייתה מאוד פוגעת".
איך האירועים משפיעים עליכם מאז?
"עוד לא חזרנו לשגרה רגילה. יחסי האמון בין השכנים נהרסו, ויש עדיין פחד ברחובות. אנחנו חיים באותם הרחובות, הולכים לאותה המרפאה, מבלים באותם גני שעשועים ועד מבצע שומר החומות לא הייתה שום בעיה. אבל היום אנחנו לא יודעים מאיפה זה יבוא, וכשהבת שלי חוזרת מאוחר בלילה, אני הרבה יותר מפחדת".
איתן: "אנחנו מתמקדים בענייני החסד בעיר לוד. התפקיד שלנו כמשפחה הוא לחזק את הרוח. ביום שהתחילו הפרעות, דביר היה אחראי על החובשים. אני לעומתו הייתי אחראי על המורל. הבאנו זמרים ולהקות וחברים שלי מהצבא הגיעו וביחד נסענו בכל רחבי העיר וחילקנו ארטיקים לילדים וניסינו לשמח את התושבים. התפקיד שלנו הוא פחות להתעסק בפוליטיקה".
עם זאת, לאחרונה שר הדתות מתן כהנא בדק את המועמדות שלך לתפקיד רב העיר לוד.
"אני מפחד מפוליטיקה. אני חושש שתפקיד כזה קצת יקטין את המשמעות והמחויבות שלי לנושא האחדות והחסד בלוד. אני ממש מרגיש שזה הייעוד שלנו כרגע, משהו גדול שפורץ ערים וגבולות, ואם אתמנה לרב, זה עלול להקטין את האור הגדול. אז אני כרגע לא יודע. אני מנסה לחשוב מה אלוקים היה רוצה בשבילי".
היו שיצאו נגד הגרעינים התורניים בלוד.
שירה: "בחודשים האחרונים התחילה בעיר אמירה נגד הגרעינים התורניים בלוד בנימוק שבגללם התחילו הפרעות. הגרעינים התורניים קיימים בעיר כבר 25 שנה, הרבה לפני הפרעות בשומר החומות, זה בכלל לא קשור. עוד אמירה מופרכת הייתה שאיתן לקח שטח ציבורי והפך אותו למחסנים לשימוש פרטי, כשבעצם מדובר במתחם של העירייה ששוכן מאחורי הבית שלנו ויש בו חנויות של גמילות חסדים לנזקקים, משהו לגמרי ציבורי של חסד ועזרה, שהעירייה עצמה נעזרת בו ושולחת אליו אנשים ממחלקות הרווחה, הכי לא פרטי שיש. אנחנו משפחה גדולה שמסתפקת במועט, תמיד גרנו עם 12 הילדים בבית של ארבעה חדרים. לא צריך יותר. אבל כשמדובר בחסד - מגדילים כמה שיותר".
איתן: "בעקבות הרצח של רנה, מפעלי החסד קפצו מדרגה והתרחבו מאוד. מאות נזקקים מגיעים לפה מדי יום לקחת בגדים, חבילות מזון וארוחות חמות. מאז שנולדה לנו תפארת, הגדלנו גם את הביגוד לתינוקות במחסני הבגדים לנזקקים. זה כל כך ממלא את הנפש. אני ממליץ לכולם לגדל ילדים. ילדים נותנים כוח, הם גם לוקחים כוח, אבל אין כמו האושר שכרוך בגידול ילדים. אנחנו מרגישים את האושר הזה מדי יום. בזכות תפארת אנחנו מרגישים שהקדוש ברוך הוא אומר לנו: אני איתכם. לא עזבתי אתכם".