אחרי שכבר התחרו בעשרות תחרויות ברחבי העולם, דורה הלר, אירנה מאזין ואמיר בכר יזכו ביום שישי הקרוב, 12 בנובמבר, לקחת חלק בטריאתלון "חצי איש הברזל 70.3" שיתקיים לראשונה בתולדותיו בארץ. התחרות, שתיערך בטבריה, מורכבת משלושה חלקים ברצף: שחייה (1.9 קילומטר), רכיבה על אופניים (90 קילומטר) וריצה (21.1 קילומטר).
"החיבור לטריאתלון החל אצלי אחרי הצבא, כשהייתי סטודנט לחינוך גופני במכללת אוהלו ששכנה בזמנו בכנרת", מספר בכר, 52, מכרמיאל, סוכן נסיעות ואב לארבעה. "עכשיו אני מרגיש סוג של סגירת מעגל".
בכר מתאמן כבר 30 שנה, כאשר באמתחתו 17 תחרויות "איש הברזל" בעולם וגם השתתפות בשלוש אליפויות עולם בהוואי. "בזמן הלימודים ראיתי שלט על תחרות טריאתלון ונרשמתי", הוא מספר. "ראיתי שהספורט הזה מאוד מתאים לי והמשכתי הלאה. כשהייתי כבר עמוק בתוך הטריאתלון, עם הרבה תחרויות בחו"ל, צפיתי בטלוויזיה בתחרות של 'איש הברזל' ואמרתי שאני חייב לעשות את זה. זה היה סוג של חלום".
מתי הגשמת את החלום?
"בשנת 2002 עשיתי בפעם הראשונה את 'איש הברזל', וב־2003 העפלתי לאליפות העולם בהוואי. ב־2019 זכיתי במקום שלישי באליפות אפריקה ל'איש הברזל' בקבוצת הגיל שלי. משם העפלתי לאליפות העולם בהוואי 2019, שם הגעתי למקום ה־25".
מה מושך אותך לתחרויות הללו?
"קודם כל, זו שגרת חיים מסוימת. זה ממלא את החיים. אתה קם בבוקר לאימון, יש לך מטרה שאתה מנסה להגשים, בין שזה להגיע לאליפויות בהוואי או להצליח לסיים תחרות. המטרה שלי היא כל הזמן להגיע יותר גבוה במיקום בקבוצת הגיל שלי, להציב מטרות ויעדים ולהגשים אותם. האופי שלי הוא תחרותי, אז אני נהנה מזה".
בלי לבדוק תוצאות
טריאתלון "איש הברזל", של מותג הספורט הבינלאומי והיוקרתי IRONMAN נולד בהוואי לפני למעלה מ־40 שנה, והוא מתקיים כיום בכ־50 מדינות ברחבי העולם, כאשר בסך הכל מתקיימות 170 תחרויות מדי שנה. פעם בשנה מתקיימת תחרות אליפות עולם של איש הברזל בהוואי, שבה משתתף מי שהגיע למקומות הראשונים בתחרויות של "איש הברזל" שהתקיימו באותה שנה.
מאחורי היוזמה לקיום התחרות בארץ, שבה עתידים להשתתף 2,200 איש, רובם ישראלים, עומדת קבוצת קומטק יחד עם שותפים נוספים, בהם קרן "סילבן אדמס", עיריית טבריה, חברת טרגט מרקט, משרד התרבות והספורט, משרד התיירות ואיגוד הטריאתלון בישראל. אומנם לתחרות היו גרסאות מקומיות לאורך השנים, אך זו הפעם הראשונה שהמותג הבינלאומי מביא אותה ארצה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ספורטיבית, אבל עסקתי יותר בספורט חורף", מספרת מאזין, 49, מרעננה, מתכנתת ואמא לשניים. "לאחר שעליתי ארצה ממוסקבה, התחברתי לטריאתלונים. זה נותן לי סיפוק, מכניס אותי לסוג של אתגר, מגוון את החיים".
עד כה היא השתתפה בכ־15 תחרויות "איש הברזל" ברחבי העולם, וארבע פעמים באליפות העולם בהוואי. כיום היא מתאמנת בקבוצת “Zone3”. "הפעם הראשונה שלי ב'איש הברזל' הייתה באוסטריה ב־2012", היא מספרת. "חברים שהתאמנתי איתם בתקופה הזו החליטו להשתתף בתחרות, אז נרשמתי גם.
"באותה תחרות בכלל לא הלכתי לבדוק את התוצאות, לא ציפיתי לכלום, אבל זכיתי בה במקום הראשון בקבוצת הגיל שלי לנשים, אז המשכתי לאליפות העולם. באותה אליפות עולם לא זכיתי בשום הישג, אבל מאוד התרגשתי. תחרות נוספת שזכיתי בה במקום ראשון לקבוצת הגיל שלי הייתה ב־2017 בדרום אפריקה. ב־2020 הייתי אמורה להשתתף באליפות העולם בפעם החמישית, אבל זה נדחה למאי 2022 בגלל הקורונה".
הלר, 53, מתל אביב, אחות טיפול נמרץ ואמא לארבעה, התחילה בכלל כרוכבת אופניים. היא השתתפה עד כה ב־21 תחרויות בחו"ל, מתוכן פעמיים באליפות העולם בהוואי. "ראיתי שהמרחקים הארוכים יותר מתאימים לי, ונחשפתי לתחרות 'איש הברזל' דרך חברים", היא מספרת. "התחרות הראשונה שלי הייתה ב־2011 בפרנקפורט, ומשם המשכתי לעוד תחרויות רבות.
"ב־2021 לקחתי מקום ראשון בקבוצת הגיל שלי בתחרות שהתקיימה בצרפת. ב־2016 לקחתי מקום ראשון לקבוצת הגיל שלי באליפות ארצות הברית שהתקיימה בטקסס, ובאותה שנה הגעתי למקום שמיני באליפות העולם.
"מבחינתי, תחרות היא סוג של שבירת השגרה. אני לא עושה את זה בשביל להתחרות, אלא כדי לתת מסגרת לאימונים היומיומיים שלי. כך אני גם זוכה לבקר במקומות שונים ומעניינים בעולם. בדרך כלל אני לוקחת איתי את הבן הקטן שלי בן ה־14. הוא מתאמן איתי מגיל אפס. זו סוג של חוויה עבורנו".
מה המחיר שזה גובה ממך?
"זה דורש קודם משמעת. כמו כן, כשיש לך משפחה ועבודה, את צריכה לפנות זמן בשביל אימונים. זה כולל לקבל החלטות לגבי מה יותר חשוב לך בחיי היומיום. לי למשל אין טלוויזיה. אין לי את הזמן הזה, אני לא יושבת על הספה. אני גם לא הולכת לבלות מי יודע מה בסופי שבוע, כי בשעה ארבע וחצי בבוקר אני קמה לאימונים. כמו כן, בשביל רוב הספורטאים אידיאלי להתאמן בקבוצה, אבל מי שעובד כמוני במשמרות לא תמיד יכול להתאים את עצמו לזמני הקבוצה. לרוב אני מתאמנת לבד, ובסופי שבוע עם קבוצה".
"זה דורש לא מעט השקעה גם בזמן וגם בכסף", מוסיפה מאזין. "פרסים כספיים אין, להפך: את משלמת על ההשתתפות, זאת להבדיל מהמקצוענים שיש להם דירוג משלהם, וזו נטו עבודה שלהם. אנחנו משלבים עבודה אחרת ואימונים. אני עובדת במשרה מלאה, יש לי ילדים, וגם יש המון שעות של אימונים, מה שדורש ארגון מבחינת זמן. יש 10־20 שעות אימונים בשבוע בחוץ, בבריכות, בים, בבית. לקראת תחרויות זה אפילו מתגבר. צריך לנהל את הזמן באופן מאוד אפקטיבי. מתאמנים מוקדם בבוקר, בשעה חמש ואפילו לפני, ואז הולכים לעבודה".
זה לא קשה?
מאזין: "אני מתייחסת לזה כאל הנאה, לא רואה את זה כמשהו שמכביד עליי. אני נהנית גם מהקושי".
"אני עושה 12־18 שעות אימונים בשבוע, כשאת הרוב אני עושה בבוקר", מתאר בכר. "לפעמים אני גם לוקח פסק זמן. אחרי שסיימתי תחרות, אני מוריד קצב. בחופש הגדול אני תמיד נוסע עם המשפחה לשלושה שבועות לחו"ל. אני לומד לשלב, אבל לא הפסקתי להתחרות אף פעם, כל שנה התחריתי איפשהו.
"כמו כן, ללא תמיכה מאשתי דניאלה, היה לי קשה מאוד להצליח בספורט. היא תומכת בכך כבר יותר מ־26 שנה. כל אחד כמובן צריך להקפיד על תזונה, לשלב אוכל בריא, אבל אצלנו חשובות גם הכמויות כי אנחנו מתאמנים הרבה שעות. זה דורש לאכול הרבה. אם לא נכניס הרבה קלוריות וחלבונים, לא נצליח לבצע את האימונים. צריך שיהיה דלק".
עליות ומורדות
השלושה חיכו בקוצר רוח להגעתה ארצה של התחרות, שבה יתמודדו מתחרים מ־36 מדינות.
מה הכי מרגש אתכם בתחרויות האלה?
מאזין: "תמיד הכי מרגש לראות את קו הסיום".
בכר: "קצת קשה לבחור את הרגעים הכי מרגשים. גם הפעם הראשונה שהשתתפתי בתחרות וגם הסיום הראשון של אליפות העולם בהוואי בשנת 2003 היו מאוד מרגשים עבורי. בכל התחרויות שהצלחתי בהן להגשים את המטרה מאוד התרגשתי".
יש גם רגעים מאכזבים?
הלר: "בתחרויות יש עליות ומורדות, לפעמים את מרגישה מצוין ולפעמים רע. אבל אצלי זה לא מגיע לידי משברים, וזה יתרון גדול בתחרויות. מתחרויות פחות טובות את גם יכולה להוציא משהו. הכל זה שאלה איך את מתייחסת לזה מלכתחילה. אם ההערכה העצמית שלך תלויה בתוצאות של תחרויות, את יכולה מאוד להתאכזב".
מאזין: "היו לי כמה וכמה תחרויות לא טובות, גם באליפות עולם. אחת מהן סיימתי ממש בקושי, והייתה לי רק מטרה להגיע לקו הסיום. התוצאה של אותה תחרות הייתה מאוד מאכזבת. בתחרויות האלה צריך לדעת איך להתנהל נכון מבחינת שתייה ותזונה כדי לא להתייבש, ופשוט התייבשתי. אבל גם כשפחות הצלחתי, זה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי שנכשלתי, ועכשיו אני שוב צריכה להוכיח את עצמי".
בכר: "כמובן שיש גם רגעים מאכזבים, למשל כשאתה מגיע מוכן, אבל הדברים לא מתחברים. כשאתה לא שולט בתחרות אלא היא שולטת בך, ואז אתה מתנהל לא נכון, שוכח לאכול למשל. אבל גם כשהדברים לא התחברו, תמיד סיימתי את התחרויות ותמיד לומדים מהדברים האלה. 'איש הברזל' זו גם תחרות שאתה מתחיל, ואף פעם לא יודע איך תסיים אותה מפני שהיא מאוד ארוכה, ויש המון שעות שבהן עלול לקרות משהו".
מה אתם מצפים מהתחרות שתתקיים בטבריה?
מאזין: "כל התחרויות שהשתתפתי בהן עד כה היו איש הברזל 'מלא', כלומר - IRONMAN 140.6 - תחרות שבה כל המרחקים הם פי שניים ממה שהולך להיות בישראל. הפעם התחרות תהיה יותר נגישה לאנשים, יותר אנשים יוכלו להשתתף כי המרחקים יותר סלחניים, וזה דורש מהגוף פחות מאמץ. אבל מבחינתי תמיד יש סוג של התרגשות. כל תחרות של 'איש הברזל' חשובה לי, ואני מקווה שבעתיד תגיע לישראל גם התחרות המלאה".
הלר: "אני מתרגשת, אחרת לא הייתי נרשמת. מרגש שזו תהיה הפעם הראשונה בארץ, זה מאוד מושך ואני מעריכה שנרשמו גם הרבה אנשים ללא ניסיון. אומנם מבחינת מרחקים מדובר בחצי, אבל עדיין זה מתיש את הגוף וזו לא תחרות פשוטה. אני לא הולכת לתחרות הזאת כדי לזכות, באופן כללי זה לא המרחק שלי. אעשה זאת כדי לחוות את האווירה בתחרות".
בכר: "יש התרגשות כי זה יתקיים בארץ, אבל מפני שזה חצי מרחק, יש פחות חשש מאיך אתחיל את התחרות ואיך אסיים אותה. מפני שזה בארץ, אנשים מכירים את המתחרים שלהם וזה מוריד קצת את הלחץ. מגיעים גם משתתפים מחו"ל, אבל תמיד במדינה שבה מתקיימת תחרות, רוב המשתתפים הם אזרחי אותה מדינה".
הצבת כבר יעד לעצמך?
בכר: "כן, להגיע למקום ראשון בקבוצת הגיל שלי, גם כי אני מכיר את המתחרים שלי וגם כי אני מודע ליכולת שלי".