חנה זקס, מרים פאכלר־ליטקה ושלומית מרמלשטיין מתגוררות היום ברשת הדיור המוגן בית בלב, מקבוצת מכבי שירותי בריאות. הן שלוש שורדות שואה ששרדו יחד עם חבריהן גם שתי שנות קורונה, שהיו קשות מנשוא לרבים מהניצולים הנותרים בישראל.
הזיכרונות, שתמיד ליוו את שלוש הנשים, צפים ועולים שוב ערב יום השואה הנוכחי ביתר שאת. קרן ליברמן, מנהלת השירות הסוציאלי של בית בלב ברמת השרון, מספרת: "המגיפה התפרצה לחיינו כרעם ביום בהיר. הדיירים מצאו עצמם בלי יכולת לצאת או לבלות בחיק המשפחה. החלטנו לתת להם הרגשה שכולנו משפחה, ושמנו דגש מיוחד על דיירים בסיכון כמו ניצולי השואה, שחווים מאז שוב ושוב תקופות של בדידות ופחד מהלא נודע".
חנה זקס הייתה בת 5 בפרוץ מלחמת העולם השנייה. "החיים שלי היו שווים פחות מחיי נמלה, אבל אישה פולנייה צעירה חשבה אחרת, ועליה אני חושבת היום". לדבריה, האישה ויקטוריה דזידז'יץ' (וישיה) הבריחה אותה מהגטו לכפר שבו חיה משפחתה. "הייתי מצוידת בניירות אריים ואיש לא ידע את זהותי. בדרכנו ברכבת לימדה אותי וישיה את סיפור הכיסוי שלי ואת התפילות שהייתי חייבת לדעת. חייתי שלוש שנים וחצי בניתוק ממשפחתי, אבל ניסיתי להשתלב. כשנחקק חוק חסידי אומות העולם, אמי מיהרה להגיש עדות על וישיה – וכך היא הייתה בין הראשונים שהוכרו כחסידי אומות העולם".
מרים פאכלר־ליטקה נולדה בברלין בשנת 1927. "אנגליה הסכימה לקלוט ילדים מאירופה, והייתי רשומה לזה. אמא ארזה לי מזוודה ואבא ליווה אותי לתחנת הרכבת, זה היה יום הולדתו ה־40. באנגליה הכניסו אותי להוסטל של ילדות, וכעבור זמן הגיעו משפחות לבחור ילדים. את בני משפחתי לא זכיתי עוד לראות, כולם נספו באושוויץ. נותרתי בעולם רק עם אחי".
שלומית מרמלשטיין נולדה ב־1929, וכשהייתה בת 14 פלשו הנאצים לעיירת הולדתה בצ'כוסלובקיה. משפחתה גורשה לאושוויץ ושם בסלקציה ראתה את שלושת אחיה בפעם האחרונה.
מאושוויץ היא נשלחה למחנה עבודה, שם שרדה על פת לחם עם אמה ודודתה. הן נשלחו בצעדת מוות מייסרת. שלומית נזכרת: "אמא לקחה אותי על הגב, כי כבר לא יכולתי ללכת. יום אחד מצא אותנו איש רוסי מתחבאות באסם בצד הדרך ולקח אותנו לבית חולים, שם אמא מתה". שלומית עלתה באוניית המעפילים לטרון, גורשה לקפריסין, והגיעה ארצה ב־1947. "המסר שלי לדור הצעיר הוא לשמוע, ללמוד ולא לשכוח", היא מדגישה.